M-16 זה רובה ארוך
שוב קיבלתי צו מילואים ובאמת שעשיתי כל מה שאני יכול בשביל להשתחרר. הלכתי לכל רופא מומחה מכף רגל ועד ראש וכולם מצאו אותי בריא, שלם וכשיר בהחלט לשירות צבאי. הלכתי גם לפסיכיאטר והוא דווקא מצא אצלי ליקוי שאותו הוא הגדיר כקיום רב ממדי, אבל מפקד היחידה שלי טען שזה בדיוק סוג החיילים שצה"ל זקוק להם בשדה הלחימה העתידי. עשיתי ניסיון נואש להסביר לו בהגיון שהעתיד עדין לא כאן אבל אני כן ולא רוצה להיות אבל הוא טען בהגיון לא פחות מוצלח שמי שיכול להסביר את עצמו בהגיון הוא בדיוק מסוג החיילים שצה"ל זקוק להם. אז ביום החיול ארזתי תרמיל והכנסתי מה שצריך בשביל חודש מילואים. לפני שאשתי נישקה אותי לשלום היא טענה שלדעתה הייתי יכול לעשות יותר בשביל להשתחרר ונראה לה שאני רוצה ללכת, אבל פסלתי את הטענה שלה על הסף בעזרת הטענה הנגדית שהיא לא יודעת על מה היא מדברת, זה לא שכנע אותה.
שרשרת החיול הייתה יעילה כתמיד, מדים ונשק. קיוויתי לקבל את רובה הסער החדש של צה"ל אבל בנשקיה אמרו שאת זה מקבלים רק חיילים שצה"ל זקוק להם בשדה הקרב האמיתי ונתנו לי במקום את ה M-16 הישן והארוך. התנחמתי במחשבה שניצחון בקרב זה לא ניצחון במלחמה וששום צבא לא ניצח מלחמה בעזרת הרובה הזה. בשלב הראשון לפני היציאה למערכה שהייתה בסבירות גבוהה אבטחה של מגורון בגבעת טרשים בשטחים הכבושים, עברנו אימון כשירות מלא שכלל ירי של שלושה כדורים לעבר גבעה והרצאה על חשיבות המשימה.
אחרי יומיים עמוסים הגיעו שני אוטובוסים והתבקשנו לעלות. האמת, למרות שהייתי מוכן לקרב, לא הרגשתי בשל למשימה. משהו עמוק ופנימי אצלי בבטן טען בעקשנות שאולי עדיף לוותר על כל העניין הזה, אז במקום לעלות על האוטובוס לשום מקום, לקחתי את התרמיל והנשק ויצאתי מהבסיס. נעמדתי בכביש והרמתי את היד לטרמפים. עצר לי מישהו שנסע ללוד, נדחקתי למושב הקדמי דוחף את התרמיל בין הרגלים ומשתדל לא לדפוק עם הנשק שום דבר. מי שתכנן את הרובה הזה בטוח לא חשב על הצורך של חייל להיכנס לטרמפ באופן קל ונוח בלי לגרום נזק לרכב המארח. חשבתי שלוד זה נחמד, פעם לנמל התעופה בן גוריון קראו נמל תעופה לוד, אבל מאז נמל התעופה גדל והתפתח ולוד קטנה ושקעה אז היו חייבים למצוא שם חדש לנמל בשביל למנוע את הבלבול וחוסר ההבנה של התיירים שבמקום להגיע לנמל נוצץ וחדשני עלולים להגיע לעיר מוזנחת ואותנטית. במאמר מוסגר אני חייב להודות שבאופן אישי גם אני העדפתי להגיע לנמל התעופה החדש. מאז ומתמיד אהבתי נמלי תעופה ומטוסים ואת תחושת ההרפתקה שיש במכונה האדירה הזו שקולטת אותך בקצה אחד של העולם ופולטת אותך בצידו השני. לכן אמרתי יפה תודה וירדתי במחלף על כביש 1. הנמל היה במרחק הושט היד וגע בו וחשבתי שזו תהיה טעות לא להיכנס ולברר את האופציות שהוא מציע.
בדלפק הראשון הציעו לי טיסה לאירופה הקלאסית במחיר מופקע וכמובן שסירבתי. גם טיסה לאפריקה הפראית לא גרמה לי לתחושת ריגוש. אני מחפש משהו שליו ורגוע הסברתי, רצוי שיהיה זול אבל מפנק וגם מקום עם הנחות לחיילים. הפקידה פשפשה במחשב שלה ואז אמרה: יש לי טיסה במחיר מציאה לבנגקוק, אחותי חזרה משם לפני חודש והיא מספרת שזה מקום פשוט מדהים. לא הייתי זקוק ליותר מזה על מנת להשתכנע, אז קניתי את הכרטיס וצעדתי שמח וטוב לב אל טרמינל היוצאים.
בתור לבידוק עמדו מלא חברה צעירים בדרך לטיול שאחרי הצבא ואני הרגשתי ממש טוב שאני עושה טיול של תוך כדי צבא. את הבדיקה הביטחונית עברתי בציק צק, מסרתי את התרמיל למטען אבל את הנשק החלטתי שעדיף לקחת עלי, דברים חשובים שאתה לא רוצה שיאבדו רצוי תמיד לקחת איתך ונשק לא מפקירים. בטיסה קצת הצטערתי על זה, הרובה המחורבן הזה ארוך מידי. לא הצלחתי להכניס אותו לתוך התאים ובגלל שנתנו לי מושב באמצע גם לא יכולתי להניח אותו במעבר או להשעין אותו על הדופן ונאלצתי להחזיק אותו כמו שמוק בין הרגלים. הכי גרוע היה בזמן חלוקת האוכל כשהשולחן הקטן נתקע לי בקנה. הדיילת אומנם הציע לקחת הרובה ולשים אותו יחד עם העגלות ילדים, תקבל אותו בירידה מהמטוס היא הבטיחה, אבל הסברתי לה שזה נשק ולא צעצוע ואם יקרה משהו יאשימו אותי ולא אותה. חוץ מזה יש את כול העניין הזה של החיילות, הנשק צריך להיות עליך כל הזמן ואפילו שהייתי עריק מהצבא לא חשבתי שזו עדין סיבה לזלזל בחיילות. בקיצור לא הכי נוח. זו הייתה טיסה ארוכה ולא הכי מעניינת, במושב מימין ישבה בחורה שלדעתי הייתה חברה באיזה ארגון שמאל קיצוני וכל הטיסה היא הסתכל עלי במבט משונה כאילו היא לא ישראלית שחייה במדינת צבא אלא שוודית עוכרת ישראל שבחיים שלה לא ראתה חייל בחופשה. השתדלתי להתעלם ממנה. במושב משמאל ישב בחור צעיר, שדווקא נראה לי בהתחלה די סימפטי ומבין עניין. הוא ראה סרט במחשב של אפל וצחק בכל מיני קטעים שרק הוא הבין. חשבתי להציע לו שאולי נטייל יחד וכשחילקו את האוכל ניסיתי לפתח אתו שיחה, אבל אז הוא שאל אותי למה אני טס עם מדים ונשק, אז הסברתי לו שאני במילואים והחלטתי לשנות קצת אווירה. הוא אמר שזה נראה לו מוזר, מי טס לתאילנד לבוש מדי צבא ועוד רובה M-16? אמרתי לו שגם אני העדפתי את רובה התבור החדש אבל מה לעשות, זה מה שנתנו לי ולדעתי זה הרבה יותר מטופש לטוס לתאילנד עם מחשב נייד ועוד של אפל. היצור החצוף ענה לי שהוא רק הביע את דעתו, שזה נראה לו מוזר ואני לא חייב לקרוא לו טיפש. העדפתי לא לענות לו, וחשבתי לעצמי שמצדי כולם יכולים ללכת להזדיין, או בעצם עדיף שהם ילכו לעשות מילואים ואני אלך להזדיין.
הנחיתה הייתה חלקה ועברתי את ההגירה בלי בעיה. שמחתי לראות שגם התרמיל הגיע ולקחתי מונית ישר לקאווא-סאן. זו הייתה שעת אחר הצהרים והרחוב היה שוקק חיים. המוני תיירים מכל העולם מסתובבים בין אינספור רוכלים ומסעדות מלאות כל טוב. החלטתי קודם כל לשבת ולאכול משהו ואח"כ למצוא חדר ללילה. אז התיישבתי במסעדה נחמדה והזמנתי אורז וירקות וגם שייק פירות בטעם אננס. אם כל הכבוד לאוכל בבסיס, אין על האוכל בתאילנד. היה טעים, למרות שהמלצרית הייתה קצת אנטיפתית והיחס שלה אלי היה קצת נוקשה והזכיר לי פלשתינאית אחת במחנה פליטים ברצועת עזה, שנכנסנו אליה הביתה פעם לעשות חיפוש בדיוק בזמן שהיא הכינה פיתות והריח של האוכל שיגע אותנו כל כך עד שהצענו לה לקנות כמה פיתות, היא לא נראתה מתלהבת, אבל הסכימה ובתמורה גם לא הפכנו לה את הבית בחיפוש אחר מחבלים שמתחבאים מתחת למזרון. מצאתי חדר חמוד שצופה אל הנהר, עם מאוורר תקרה ותחושה כמו בסרט על וויאטנם. ישנתי עם הרובה מתחת לכרית ובבוקר קמתי שמח וטוב לב מוכן לנסיעה דרומה, אבל זה לא היה פשוט כמו שחשבתי.
מסתבר שהתאילנדים הרבה יותר רציניים מאל-על והחבר'ה שהיו אחראים על האוטובוס דרומה לאיים התעקשו שאני אכניס את הנשק לתא מטען. ניסיתי להסביר להם שזה בכלל לא מקובל והנשק חייב להיות תמיד עליך וזו ממש לא הפעם הראשונה שאני נוסע באוטובוס עם הנשק ומעולם לא התבקשתי להכניס אותו לתא מטען. התאילנדים המשיכו להתעקש והתווכחו בינם לבין עצמם בתאילנדית. אני בנתיים ישבתי על המדרכה וציפיתי שאחד מהחבר'ה שלנו יבוא לטובתי ויעזור לי להסביר להם כמה זה מגוחך מצידם להתעקש. אבל הדבר היחיד שאני יכול להגיד עליהם זה בני-זונות בוגדים מחורבנים. אף ישראלי לא עמד לצידי, להיפך. הם עמדו בחבורה בצד ודיברו בינם לבין עצמם. בסוף אחד מהם, בחור עם שיער ארוך ומלוכלך ניגש אלי ואמר, תשמע אחי, זה לא לעניין. פה זה תאילנד ואתה לא יכול להסתובב כאן עם מדים ונשק כאילו אנחנו בדרך לתרגיל חטיבתי ברמה. אולי תוותר להם? הרגשתי שאני עומד על סף איבוד העשתונות ועניתי לחצוף הצעיר: תקשיב לי חתיכת שמוק, כשאתה ושאר הפעוטות שכאן עוד עשיתם קיקי בחיתול, אני כבר פתחתי צירים בלבנון ופיזרתי הפגנות בדיר בלטא. אין מצב שחבורת ילדים שהחלב עדיין לא התייבש להם על השפתיים יבואו וינסו לשנות סדרי עולם ולנהל את מי שגידל אותם וכל זה בגלל שהם מתבלבלים מזוג ציצים תוצרת חוץ. הבחור עמד שם מבולבל וגרד בראשו מוכה הכינים, מחפש תשובה להתקפה הלא צפויה הזו ונראה היה שכל הסיטואציה עומדת לצאת מכלל שליטה. מי שהציל את המצב זה שוב האמריקאים. בחור אמריקאי לא צעיר, כנראה בוגר ויאטנם ניגש והציע הצעת פשרה לפיה מכוון ואנו לא צופים התקלות בכוח עוין במהלך הנסיעה, יש באפשרותי לפרק את הנשק לשני חלקים וכך ניתן יהיה להכניס אותו לתרמיל הקטן שעולים איתו לאוטובוס לרווחת כולם. האמת שחשבתי שזה רעיון שרק אמריקאי יכול לחשוב עליו ובגלל זה הם הפסידו בויאטנם, אבל החלטתי לגלות גמישות ופרגמטיות והסכמתי לשמחת התאילנדים שרק רצו שיהיה כיף לכולם.
ישבתי כל הנסיעה מחזיק את התרמיל קרוב אלי תוך כדי שאני שולח מבטים מאיימים לכל עבר ובעיקר לכיוון הישראלים שחשפו את פרצופם המכוער ועוד בנכר. אומנם הייתי מעט מבולבל ולא הבנתי למה ומדוע אני זוכה ליחס המתנכר הזה, אבל החלטתי שחבל לבזבז את החופשה בניסיון להבין את המציאות ובמקום זאת עלי פשוט להנות ולכן אין יותר הסתחבקות עם בני ישראל המנוולים ומעתה אני התייחס בחיבה אך ורק לתיירים ממדינות תרבותיות שיודעים לכבד אותך ללא קשר לשיוך הצבאי שלך. בבוקר על המעבורת לקופנגן התרווחתי לי על הסיפון, נותן לרוח הנעימה והשמש החמה לעשות את שלהם. האי הטרופי התקרב אלינו, כולם מסביב היו עליזים ושמחים והרשתי לעצמי לחייך קצת אל האנשים שמסביב. לידי ישבו שתי בחורות חמודות וקישקו בינהן בשפה לא מזוהה, אחת מהן ניגשה אלי וביקשה ממני לצלם אותן כמובן שהסכמתי בלי בעיה ושמחתי לראות שלא כולם רואים בי מצורע. הן היו מאיסלנד וישבנו אח"כ וניהלנו שיחה נעימה. מאד הצחיק אותן לשמוע שאני ברחתי ממילואים והן ביקשו עוד תמונה עם הנשק, נתתי להם אותו אבל בלי המחסנית והרגשתי שאני בדרך אל המנוחה והנחלה. הגענו לרציף ואני יחד עם שתי החברות החדשות שלי לקחנו סירה מסביב לאי לחוף של הזריחה.
עבר שבוע של קסם. שכבתי כל היום מתנדנד בערסל ובערב ישבתי במסעדה, נהנה מאוכל טוב וחברה נעימה. הרובה כבר לא הפריע לי ועל המדים ויתרתי לטובת מכנסיים קצרים וגופיה. הבעיה היחידה התעוררה כשרציתי ללכת לשחות בים, אבל אחרי שהעברתי לזוג החברות החדשות שלי שיעור נשק קצר והייתי בטוח במאת האחוזים שהן מבינות שזה לא צעצוע, הרשיתי לעצמי גם לטבול בים ללא חשש. ערב אחד שכבתי קצת מסטול בערסל, מביט בכוכבים כשלפתע הבחנתי ברובה שלי מונח לידי. מה לכל הרוחות אני עושה כאן עם הרובה, חלפה בראשי המחשבה המזעזעת. מי לכל השדים מגיע לאיים בתאילנד עם הרובה שלו ממילואים, זה נראה היה כמו חלום. ניגשתי לבונגלו של החברות החדשות שלי ודפקתי חזק בדלת עד שאינגריד התעוררה ופתחה את הדלת. תגידי לי, אני כאן? שאלתי אותה. היא לא ממש הבינה את השאלה, אז שאלתי אותה שוב, אני כאן, או שזה רק חלום ומחר בבוקר אני אקום לעוד משמרת בתצפית. היא צחקה ואמרה לי ללכת לישון ומחר בבוקר כבר תהיה לי את התשובה.
התעוררתי למחרת לקול גלי הים, מרגיש את המתכת הקשה של הרובה מתחת לכרית. קיבינימט, מה קורה כאן? אני חייב לחזור הביתה ומהר ואיך לעזאזל אני אעבור את הבדיקה הביטחונית בשדה תעופה? מיד אחרי ארוחת הבוקר הלכתי לחפש את הבחור האמריקאי שידעתי שהוא נמצא היכן שהוא ברחבי האי. מצאתי אותי רק אחרי הצהרים יושב מול הים ומצייר. קראו לו ג'ף והוא טען שזו הכל ענין של גישה. לפני כמעט שלושים שנה, כשהוא והחברים שלו מהמארינס באו לויאטנם, היו להם רובים בדיוק כמו שלי. גם כשהם חזרו מויאטנם היו להם רובים ובדומה למצב שלי כרגע, גם הם כבר לא האמינו ברובים שלהם, אבל הם בכל זאת היו חייבים להחזיר אותם הביתה. כן, את זה אני מבין, אמרתי לו, אבל לכם הייתה טיסה של הצבא ונושאות גיסות שלקחו אתכם, אני בסך הכל תייר שתקוע עם הרובה שלו בתאילנד וצריך לחזור אתו הביתה וללכת להזדכות עליו בנשקייה, זה ממש לא אותו הדבר. שטויות הוא אמר, זה הכל אותו הדבר, זה כמו העוגיות שסבתא שלי הייתה עושה, חלק בצורה של כוכבים וחלק בצורה של חצי ירח והיו גם בצורה של חיות. הצורה אולי שונה אבל החומר הוא אותו חומר.
בדרך כלל אחרי משפט מחץ שכזה, אתה אמור ללכת ולחשוב על כל הענין חצי שנה במערה, אבל אני הייתי בוגר אין סוף משמרות בתצפית ולכן הקשתי עליו, הבנתי אותך, אתה אומר שהכל אחד, סבבה, לא שזה כזה חידוש גדול עבורי, ברוך השם כבר יצא לי לשמוע לא מעט חכמולוגים אם דעות רוחניות דומות הבעיה היחידה היא שתמיד אחרי האחד היו הרבה אפסים, מה קיבלנו? ג'ף צחק בקול גדול. אתם הישראלים, אתם משהו מיוחד, חושבים שהכל מגיע לכם, שכולם צריכים לעזור לכם ושאיזה אידיוט כבר מוכן לסייע, אתם יורקים לו בפרצוף. קח את עצמך ותעוף לי מהעיניים.
למחרת קמתי מוקדם בבוקר, נפרדתי לשלום מזוג החברות שלי, לקחתי את המעבורת ליבשת ונסעתי באוטובוס לילה לבנגקוק. הפעם הייתי לבוש בסמרטוטים שקניתי ואת הרובה פירקתי מראש והחבאתי עמוק בתרמיל. אף אחד לא ממש התייחס עלי, הייתי עוד תייר מזדקן שמסתובב באיים בתאילנד, כנראה לזכר הימים שעברו ומסיבות שלעולם לא יחזרו. אף אחד לא ידע שיש לי בתיק רובה M-16 של צבא ההגנה לישראל שאותו אני צריך להבריח איך שהוא למטוס. בבנגקוק מצאתי לעצמי חדר בבית הארחה שקט ונחמד על הנהר וירדתי לאכול במסעדה שהייתה במרפסת ממש מעל המים. כולם שם היו ממש נחמדים אלי והאוכל היה מצוין כרגיל. אבל הראש שלי קדח, איך לעזאזל אני מבריח נשק ועוד רובה גדול ומחורבן כמו M-16 דרך הבדיקות הבטחוניות של אל על. לפני שנים הייתה לי חברה, יצאנו יחד חודש שלם, היא עבדה בביטחון אל-על וסיפרה לי קצת מורשת קרב שבאופן כללי הסתכמה בכך שגם אם יש לך לחץ במעיים, הם יעלו על זה. נשארו לי כמה ימים עד הטיסה והחלטתי לנצל את הזמן לשיטוטים. בנגקוק עיר סואנת ורועשת, דוכני אוכל ורוכלים ממלאים את הרחובות ולמעט באזורי תיירות לא מציקים לך יתר על המידה. בסופו של דבר מצאתי לי פינה במסעדה שקטה יחסית לשבת בה ולחשוב על כל הענין מזווית הגיונית. אומנם הבעיה בפניה אני נציב היא לכאורה ענין פרקטי לגמרי, כיצד להבריח נשק לטיסה. אבל הבסיס לבעיה הוא מתחום אחר לחלוטין, איך לכל הרוחות הגעתי למצב הזה? למה מה שהיה פשוט, קל ומתקבל על הדעת לפני שבוע, נראה לפתע בפרספקטיבה של זמן ומקום, דמיוני והזוי לחלוטין?
את התשובה לשאלות מסוג זה נהוג בד"כ לשאול זקנים סינים חכמים ומכוון והייתי בתאילנד שזה אומנם לא סין אבל די קרוב, החלטתי שזה יכול להיות רעיון לא רע ללכת ולחפש לי אחד. הבעיה עם זקנים סינים חכמים היא שזה לא פשוט למצוא אותם. כלומר סינים יש הרבה וחלק לא קטן מהם גם זקן וגם חכם אבל זה עדין לא הופך אותם לזקן סיני חכם במובן של זקן סיני חכם. אבל היו לי עוד כמה ימים לטיסה והחלטתי שעוד לא הגיע הזמן להרים ידיים ויצאתי שוב לרחוב הפעם עם מטרה מוגדרת, למצוא את הזקן הסיני החכם שלי.
איך שיצאתי מהמסעדה נתקלתי בו. זקן סיני וחכם לתפארת. הוא ישב בפתח המסעדה לבוש בלויים, עני וגלמוד שמוכר בשביל קצת כסף לאורז צלמיות קטנות של הבודהא בתנוחות שונות. בודהא יושב, בודהא שוכב, בודהא נותן פרח, בודהא לפני דיאטה ובודהא אחרי דיאטה. פסלונים שנוצרו במקור על מנת להניח אותם על השידה ליד הטלוויזיה ומי שבא לבקר יראה וישאל מאיפה זה? ואז אתה תוכל לספר על הטיול שלך אחרי הצבא במזרח. הבעיה היחידה היא שזה כבר לא קורה, כי היום כולם נוסעים למזרח וגם מי שלא נוסע יכול לקנות את הצלמיות האלה בכל חנות לחפצי בית. אז אנשים כבר לא קונים את הצלמיות וזה דופק תעשיה שלמה ומשפחות תאילנדיות שלמות מדרדרות אל מתחת לקו העוני ומושכות איתם גם את הסינים שמייצרים את הפסלים האלה בסדנאות היזע שלהם.
אבל באותו הרגע, איך שראיתי את הזקן האומלל ואת הפסלים העלובים שלו ששוכבים ויושבים להם בתנוחות מפתות שאומרות בבקשה, תקנה אותי, קח אותי אתך הביתה איש לבן, הבנתי הכול – זה כמו בסקס, התנוחה משתנה אבל הרעיון נשאר דומה. הזקן הסיני החכם מיד הבחין במה שמתחולל אצלי והצביע על אחד מהם ואמר, 500 באהט. אבל אני כבר לא הייתי שם. אומנם זקן סיני חכם אבל גם לי יש קצת שכל בקודקוד ואפשר להשיג את הסחורה שלו בחצי מחיר. חזרתי לחדר שלי והלכתי לישון. ביום של הטיסה לבשתי את המדים, שמתי את הרובה ותפסתי מונית לשדה תעופה. הנהג בדרך ניסה לפתח איתי שיחה ושאל במבטא תאילנדי מצחיק, גולני?