בגינה הציבורית יש קן נחמד של נמלים עמלות, הן יוצאות בבוקר בשיירה ארוכה לחפש גרגרי במבה ובייגלה ואולי גם פירור שוקולד חלב לקינוח. נמלים שגרתיות, לא נמלי אש אכזריות שעוקצות ללא סיבה, לא נמלים גדולות ומפוארות מהאמזונס, סתם נמלים עממיות ממעמד הפועלות, שעובדות קשה מבוקר עד ערב וכנראה גם בלילה למען מטרה לא ידועה. החיים מתנהלים על מי מנוחות עד שבוקר אחד מתרחש אסון ושיטפון אדיר של נוזל צהוב בריח אמוניה מחריב את המחילות שנחפרו בהרבה עבודה קשה. השיטפון מטביע את כל הנמלים העמלות שחיו את חייהן בשלווה ומשמיד את הקן על יושביו. הנמלים האקראיות אינן מודעות לכך שהגורם לאסונם הוא ילד שמשתין לתוך הקן. הן מודעות אולי לשיטפון הצהוב והרעיל שמשמיד את הקן, אבל הן לא מודעות לילד. אין להן מושג מדוע האסון מתרחש ועבורן זו תופעת טבע, יד אלוהים. האמא של הילד שצופה מהצד כמו גם כל בני האדם, אף אחד מהם לא יודע שאי-שם קיים מין תבוני שגילו שלושה מיליארדי שנה שצופה בנו בעניין. אנו כלל לא מודעים לכך שהם צופים בנו ומתרגשים לראות את כל הפעילות בכוכב הלכת הארצי שצמח להם פתאום בחצר.  

אין תכלית לפנות אל הנמלים ששרדו את הטבח במילים ולהסביר להן שככה זה ואין מה לעשות, שאם הן היו יודעות על  אושוויץ אז היה להן קל יותר. הנמלים לא היו מזהות שיש אדם שמנסה ליצור איתן קשר וזהו מסר המיועד אליהן, לנמלים העמלות הקטנות. אבל נניח לרגע, שבמקרה פלא יש נמלה אחת מבריקה בקן, האיינשטיין של הנמלים. נמלה חכמה שמבינה שהצלילים האלה מכוונים אליה, והיא רוצה להודיע שהיא קיבלה את המסר ומעוניינת ליצור קשר בחזרה. אנו כלל לא נבחין ולא נדע שהיא עונה בחזרה. זו גם הסיבה שרוב האנשים לא טורחים לנסות ולדבר עם נמלים בניגוד לכלבים וחתולים. נניח והנמלים מזהות את הילד המתוק שמבצע בהן ג'נוסייד והיו מעוניינות לפנות אליו בבקשה להפנות את זרם השתן הקטלני לצד השני. במקרה כזה לא הילד שלומד בבית הספר לטבע, סביבה, חברה, מדע וטכנולוגיה וגם לא אמא שלו, שניהם לא היו מצליחים להבין שהנמלים שרצות במעגלים זועקות הצילו.  

אני כמובן ידעתי את כל זה, קראתי את כל הספרים וזה לא מחדש לי שום דבר. לכן כשיצאה בת קול ממעל ובלחש קוסמי קראה לי, חומר… לא התרגשתי ועניתי, מה עכשיו? זה בלבל קצת את התודעה חובקת היקום ומלואו של הקולקטיב בן שלושה מיליארד שנה הידוע גם בכינוי משמ"ש ובנאס"א דיווחו על שינוי קל בגלי הכבידה שמתרחש מידי פעם ואין להם שום הסבר לגבי זה. זה די הצחיק אותי, שלושה מיליארד שנה והם עדיין לא מבינים כמה דברים פשוטים: לא משנה מי פונה אליך גם אם זה אלוהים, קודם כל תתנער ותקפיץ. אין לך זמן, זה לא התפקיד שלך, תעברו הלאה. אז דבר ראשון נפנפתי אותה, אני עסוק בואי נתאם למחר. אבל קולקטיב המשמ"ש לא נולדו אתמול ולפני שהספקתי לסיים לדבר היינו כבר במחר. מפתיע אבל לא מטריד יותר מדי, הם יכולים להוציא מהכובע כמה שפנים שהם רוצים עלי זה לא משפיע, אני פרילנסר. תודעת המשמ"ש המשיכה בעקשנות לנסות לתקשר איתי בתדר קוסמי שרק אני מסוגל לשמוע. אנחנו זקוקים לך חומר. עכשיו התחלתי להתעניין, שמישהו פונה אלי ואומר שהוא צריך אותי זה אומר שהוא מיואש ולא נשארו לו שום אפשרויות אחרות. אני יכול לדחוף להם חשבון מכאן עד סוף היקום ועדין לעשות חרא של עבודה. נשענתי אחורה ואמרתי, קדימה, דברי איתי. אז עשיתי עוד טעות ואמרתי יש לך חמש דקות. באותו רגע הזמן נעצר, אני נתקעתי עם המים שעוד לא רתחו בקומקום ועל הספה הופיעה שחקנית הפורנו האהובה סילביה הזאבה. עכשיו כמעט עף לי שפריץ במכנסיים, אצלי בסלון יושבת סילביה הזאבה בבגדי עבודה. סילביה כהרגלה לא בזבזה זמן ושלא כהרגלה החלה להסביר: הגענו להבנה כמעט מלאה של הקיום, ההבנה שמעבר לזמן מרחב ושישים ועוד שבע הממדים, נשאר לנו רק כמה קצוות לקשור בשביל להגיע להבנה השלמה תחת מגבלה של המוחלט. זה עומד להתרחש תוך כמה מיליוני שנה, ואז אנחנו נעלם לבלי שוב אל החלל שבתווך. היא הביטה בי תוהה לעצמה בנאיביות. אבל אני לא הייתי שם, הייתי סבלני, אבל יש קו אדום. ראיתי את כל הסרטים של סילביה הזאבה ומעולם היא לא דיברה כל כך הרבה. סילביה המשיכה בסבלנות, אנחנו נשמח להיעלם, שלושה מיליארדי שנה זה די והותר. אבל נותרה לנו עוד משימה אחת חשובה לסיים. המצפון אינו מאפשר לנו להגיע להבנה מלאה ולעזוב את עולם התופעות לפני שנטפל בעניין הזה. בדקנו ומצאנו שהדרך היחידה להמשיך להתקיים בקיום היא באמצעות היאחזות בעוגן של טיפשות שאין כדוגמתו. לכן ביצענו חיפוש בכל  הזמן מרחב ושישים ועוד שבע הממדים ומצאנו אותך. מתוך כל היצורים הקיימים חומר אתה הטיפש מכולם, ביקום כולו ומעבר לו. אתה מפותח יותר מאמבה, אבל אמבה אינה מתעניינת במצבה הקוסמי והתבונה במעשיה. אין שום פער בין הקיום הפיזי שלה למצבה התודעתי. האמבה לא מפותחת אבל גם לא טיפשה. אצל בני האדם זה הפוך. הפער באופן שבני האדם תופסים את עצמם לבין מצבם הוא הגדול ביותר. עשינו בדיקה גם אצל הקולגות שלנו והתוצאה היא שטיפשותם של בני אדם היא ייחודית ואין כמוה בשום עולם, יקום וזמן. אבל הפלא לא נגמר שם, מסתבר שבקרב מין בני האדם קיים קומץ מסויים שטיפשותו עולה על זו של כל בני מינם. אתה חומר יחיד ומיוחד גם בתוך אותו קומץ מצומצם של טיפשים שאין כמוהו, אתה הטיפש הגדול ביותר באינסוף וגם מעבר לו, הטיפש הסינגולרי. היא הפסיקה לברבר סוף סוף והסתכלה עלי, אז מתוך נימוס מקצועי הפסקתי לדפדף בעמוד שלה באתר סקסיות ומיוחמות מצפון קירגיזסטן והבטתי בנקודה בקיר, כאילו אני מחפש משהו. סילביה רצתה לדעת אם יש לי שאלות שהיא תשמח לענות עליהן. הגננת צילה לימדה אותי עוד בגן חובה שתמיד חייבים לשמור על שאלה אחת חשובה למקרה הצורך, אז מיד שאלתי אותה אם הם רוצים חשבונית בסוף העבודה. היא רק נאנחה עמוקות ומלמלה כמה מילים בשפה הקירגיזית, עשתה תנועה קלה עם האגן וכל החדר נעלם. ריחפנו עכשיו בחלל הריק, מסביב ניצנצו גלקסיות וכוכבים, זה היה נחמד אבל בגלל שאני חסר ניסיון בהליכת חלל התחלתי להסתחרר ללא שליטה.  סילביה ריחפה אלי וייצבה אותי במיומנות. חומר אני צריכה שתתרכז עכשיו, אתה יכול לעשות את זה בשבילי, עכשיו מגיע החלק החשוב. על מנת למשוך אותנו למטה בסולם ההתפתחות חשוב מאוד שתצטרף אלינו מרצונך החופשי. הטיפשות שלך תאזן את החוכמה וכך אנו נתקע במקום בו אנו נמצאים ללא יכולת לנוע אל המקום שאליו אנחנו לא רוצים להגיע.  

הקשבתי לה בקשב רב והחלטתי שהיא פשוט נדלקה עלי. התרחיש הוא שהגברת הזו מנסה להכניס אותי לתוך הקולקטיב שלה כי אני עושה לה את זה. יכול להיות שאין הרבה גברים רציניים שם בקולקטיב והם מייבאים אותי. הרי תמיד אומרים שגילוי כדור הארץ על ידי חוצנים יהיה כמו גילוי אמריקה, רק מהצד של האינדיאנים. אולי במקרה שלי הדוגמא היא גילוי תאילנד וקובה על ידי גברים, רק מהצד של הנשים? היה ברור לי שכל הנאום שלה היה סתם סיפור כיסוי לזה שהיא רוצה לקחת אותי על מנת לספק את צרכיה המיניים. קדימה, אומנם קצת מבוגרת, אבל נראית טוב לגילה. אמרתי לה שאני מסכים, אין בעיה, נסתדר עם החשבונית. לא הספקתי לסיים והייתי עבר, הווה ועתיד, התודעה שלי התפשטה במפץ גדול, ידעתי כמעט הכל, סילביה הזאבה נעלמה ונשארתי לבד, הייתי המשמ"ש האחרון. ברוב טיפשותי שוב עשיתי את ההפך ממה שציפו ממני, במקום למשוך את המשמ"ש למטה ההופעה שלי הובילה אותם  להבנה מידית והם נעלמו לחלל שבתווך. ברגע האחרון ממש הם הבינו את הטעות והצליחו להשאיר אותי מאחור. חומר, אתה תקוותנו האחרונה. 

המשמ"ש היו מין נדיר שאין כמוהו, הם הצליחו להגיע לגיל שלושה מיליארדי שנים בזכות מריטוקרטיה גנטית, תכונה שהייתה בקוד הגנטי שלהם, וגרמה להם לבחור מנהלים מוכשרים ומנהיגים ראויים. באופן הזה הם תמיד הצליחו לפעול ביעילות מקסימלית ולהתמודד עם כל אתגר בהצלחה. היה רק דבר אחד שממנו הם פחדו. גזע אלים וטורף בגיל מיליארד וחצי שנה, המכונה הממח"ש. להקה של חזירי בר בעלת רציונליזם גנטי שבגלל תאונה נוצרה אצלם הסתה מגנטית של הרציונל בזווית של 48 מעלות. כתוצאה מכך, הממח"ש עברו תהליך שינוי של דפוסי התנהגות והחלו לצרוך מזון מועשר בשברי כוכבי לכת סלעיים. הם נהגו לפשוט על צבירי גלקסיות, לפצפץ כוכבי לכת לחתיכות קטנות ואז לטרוף את הכל ברעש גדול עד שלא נותר דבר. אם היו במקרה צורות חיים בצביר הגלקסיות המיועד לטרף, אז הממח"ש פעלו בהתאם לדוקטרינה שהם כינו בשם אתיקה רוויוזניסטית בזווית של 48 מעלות. כשהממח"ש היו ממש רעבים, אז הם גם חיסלו שמשות, ערפיליות ובעצם כל מה שיש. היה ברור למשמ"ש שמיד לאחר שהם נעלמים, הממח"ש משתלטים על היקום מחסלים את כולו ואז עוברים ליקום המקביל ולזה שאחריו, עד שהם ישמידו את כולם. לאחר מכן הממח"ש יעברו לקניבליזם, ישמידו את עצמם וכאשר הם ייכחדו, החיים יכחדו. כאשר החיים יכחדו, יכחד גם כל היש וכל האין. שישים ושבע הממדים יחדלו להתקיים, הכל יעלם כאילו מעולם הוא לא היה. אותי זה שעשע, אתם לא רוצים להיתקל במחבלים כי אתם פוחדים למות, אתם תמשיכו לשכב ולהתחבא במקום לקום להסתער על המלוכלכים? זה לא מוות, הסבירו לי בסבלנות, זה הריקות ללא צורה, זה העולם הזה והעולם הבא, זה סופו של האינסוף, זה קיצו של הקץ. עכשיו התחלתי גם לפחד. אם עד עכשיו כל העסק נראה טיפה משעשע אז עכשיו הבדיחה נגמרה. היו לי חיים נהדרים בכדור הארץ ועמדתי לקבל עבודה במפעל שעושים שם משהו. כל המשפחה שלי עבדה שם, אבא שלי, דודים שלי, בני דודים. היינו מאפיה ששלטה בוועד העובדים של המפעל. עמדתי לקבל תפקיד משגיח זוטר, להתקדם ולהגיע תוך 20 שנה למשגיח בכיר. במקום זה אני עומד להיות חלק ממין חוצני שעומד להיעלם תוך מקסימום חצי מיליארד שנים.

המשמ"ש כהרגלם ניגשו לבעיה בצורה מקצועית, ללא דעות קדומות ובהתאם לעיקרון המידתיות . התוכנית שלהם הייתה ליצור במרכז היקום חור שחור שבתוכו מסתתר עוד חור אבל שחור משחור. כל זה מוקף בדיסקית עשוייה משברי הכוכבים שהממח"ש אהבו במיוחד, שנעה כמעט במהירות האור סביב החור. הרציונל הגנטי של הממח"ש יבהירו להם מיד שזו מלכודת שהמשמ"ש טמנו להם, אבל ההסתה המגנטית של 48 מעלות תגרום להם להתנפל בחזירות אופיינית על הדיסקית הטעימה. אז המלכודת המתוחכמת תפעל את פעולתה, המסה העצומה של חזירי הבר תרסק את סף האירוע של החור השחור מה שיחשוף את החור השחור משחור שילכוד אותם כהרף עין לנצח נצחים. זו הייתה תוכנית נהדרת, כמעט מושלמת היו חסרות להם רק עוד כמה מיליוני שנים לעשות עוד כמה כיוונים ותיקונים במנגנון. לכן הם היו צריכים אותי וביקשו שאבוא לעזרתם וזה גם מה שהביא לסופם. הם לא הבינו שאין בכל עולם, יקום וזמן, חסר תקווה גדול יותר מאותו אחד טיפש שבטעות חושב שהוא חופשי וחכם. 

המשמ"ש התקיימו שלושה מיליארדי שנה בלי לדעת איך לעשות משהו פשוט, שכל חייל צה"ל ששירת בשטחים יודע לעשות בלי יותר מידי מחשבות, דילמות ושיקולי דעת. אני הבנתי את הבעיה, היו להם יותר מדי חוקים ומנהלים. לכן הם לא הבינו שבשביל לדפוק מסמר, כל מה שצריך זה פטיש, וגם שלא צריך לדפוק מסמר, עדין כל מה שצריך זה פטיש. ברגע שהמשמ"ש נעלמו, הממח"ש ניצלו את ההזדמנות ויצאו למסע טרף ברחבי היקום. עד שהתעוררתי הם הספיקו לחסל מין תבוני של צמחים שהתקיימו בסינרגיה קוסמית, מין של מקקים בגודל תנינים שבדיוק מצאו דרך לנוע בחלל מעל מהירות האור ומין דומה מאד לבני האדם למעט זה שהם הלכו על הידיים. בשלב הזה הייתי כבר אחרי הקפה ונכנסתי לאירוע. ויצאתי עם ספינת החלל יאמטו לציד חזירי הבר. מיד בהתחלה נתקלתי בבעיה, מחשב הספינה גולם קבע בהתאם לדיני המלחמה שקיימת הצדקה לצאת למערכה מול  הממח"ש, אולם חל איסור מוחלט על פגיעה מכוונת בחפים מפשע, גם אם הם חזירים. הסברתי לגולם שהממח"ש הם עמלק, אבל הוא התעקש שהקוד המוסרי של צה"ל חל בכל מקום וזמן מתוקף עיקרון נצח ישראל. אז הרמתי טלפון לחבר שלי מהצבא, שמואל א'. הוא היה בחור טוב שהדברים השתבשו אצלו והוא חזר בתשובה. שמואל א' שנא משחקים מיותרים ובכל הזדמנות שהייתה לו הוא העדיף לקרוא ספרים. אחרי המלחמה הוא זרק את כולם. הוא אמר שכל הידע הזה לא הכין אותו ולא עזר לו להתמודד עם הזוועה, רק האמונה הצילה אותו. הסברתי לשמואל א' את הסוגיה, הוא הקשיב בסבלנות ונתן תשובה נחרצת, לֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵֽמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר. שמואל א' רצה לדעת אם התקנתי מזוזה ביאמטו, מסר ד"ש לחברה שלי אלינור וניתק בלי להגיד שלום. עכשיו הייתי  בדילמה בין שמואל א' והגולם ובנוסף הייתי צריך לחפש מזוזה להתקין ביאמטו. אבל גולם הודיע שהוא גם מתנגד בתוקף להתקנת מזוזה. היאמטו היא ספינה יפנית ועל פי פקודות כוחות ההגנה העצמית יש לקיים הפרדה מוחלטת בין דת למדינה. אתה רשאי להחזיק פריטים דתיים קטנים בתוך ארונית אישית בתנאי שאינם גלויים לעין ואינם מהווים סכנה בטיחותית. לקחתי פטיש והורדתי על גולם עד שהוא השתכנע לשתוק, פתחתי מבערים והסתערתי על הממח"ש משחרר עליהם את מלוא עוצמת האש של היאמטו. טבחתי בהם ללא אבחנה, הם התרוצצו מבוהלים ונוחרים בצרחות אימה אבל זה לא עניין אותי, קרעתי אותם לגזרים חזירי בר קטנים כגדולים. החלל סביב הגלקסיה נצבע כולו באדום  והתמלא בחלקי חזירי בר חרוכים, תזכורת דוממת לכל היקום על המחיר שאותו משלמים על פשעים. את המנהיג של הממח"ש תפסתי חי, קראו לו בנחAנן, והוא היה חזיר בר מכוער אך בעל אינטליגנציה נדירה ותודעה היסטורית עמוקה. הזמנתי אותו לקפה ורוגלך בקונדיטוריה כץ ודיברנו קצת. זיהיתי כאן הזדמנות למהלך כלכלי משמעותי ורציתי לדעת מי הם נותני החסות שלהם. זו הרבנות הגלקטית הראשית, נכון? זה מתאים לסגנון שלהם להפעיל אתכם בשביל להגדיל לעצמם את תקציב הביטחון, תספר את האמת ונדאג לך למאסר נוח, אולי אפילו קיצור תקופה. בנחAנן טבל את הרוגלך שלו בקפה והרהר בדברים עמוקות. חומר היקר, רציונליות זו היכולת להטיל ספק בדעות שלך, הדבר הזה שאתה רואה וקורא לו המציאות, הוא לא יותר מכוח שיפוט שלא רוסן על ידי ביקורת עצמית. האמת והאשליה לא נמצאות במושא הראיה, אלא נעוצות בשיפוט שאנו חורצים. הכוחות של הטבע הם קווים שאינם יכולים לסטות מעצם חוקיותם שלהם עצמם, אבל הקו מוטה ומתעקם בזווית שכוחות השיפוט מפעילים עליו. הקיום הוא אשליה שיסודה בחיקוי גרידא של תבונה הנולדת אך ורק מהיעדר תשומת לב ורשלנות אנליטית. בנחAנן השתתק והביט בי בשתי עיניים גדולות ועצובות. נראה שעבר עליו יום קשה וחשבתי אולי לחוס על חייו. אבל אז הגיעה המלצרית, שלפה סכין מטבח ושחטה את בנחAנן מול עיני הנדהמות, זה היה השירות הכי גרוע שקיבלתי בחיים שלי. המלצרית הושיטה לי טלפון, זה היה שמואל א'. תקשיב לי חומר, כִּ֤י חַטַּאת־קֶ֨סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֨סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָֽסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ. עכשיו היה תורי להתרגז, עצבן אותי המיקרו מנג'מנט והפיקוח הצמוד. תמסור בחזרה שלא מלך אנוכי וגם לא בן מלך, אלא חוגר ורובאי פשוט, וניתקתי בלי להגיד שלום. היה גם ויכוח קצר ולא נעים עם המלצרית שהתעקשה שאני צריך גם לשלם את החלק של בנחAנן. לקחתי את מה שנשאר מבנחAנן איתי חזרה ליאמטו, תליתי את הראש שלו לקישוט בחרטום הספינה ואת מה שנשאר טיגנתי לארוחת צהריים. את אוכלוסיית הממח"ש שנותרה בחיים דחסתי לספינות משא וזרקתי לתוך החור השחור משחור ללא טכנולוגיה ואמצעי קיום אחרים. אחרי שהצלתי את הקיום ביקום הזה וגם מעבר לו החלטתי שמגיעה לי חופשה ולקחתי את החברה שלי אלינור לשבוע בארבעה ממדים באילת.   

אלינור הייתה עצבנית וצעקה על כולם בלי הפסקה, היא קראה לי מטומטם וטענה שאני קמצן ושאם היה אכפת לי ממנה אז הייתי לוקח אותה למלון בראשית. אז לקחתי אותה לאחוזה המפוארת בתוך החור שחור המאסיבי שהמשמ"ש בנו בשבילי, אבל המקום הזה רק הרגיז אותה יותר. הכל שחור כאן, אני עושה כביסה והבגדים אף פעם לא מתייבשים כי אין פה שמש וגם אי אפשר להשתזף. אני אחזור הביתה מחופשה חיוורת כמו רוסיה. במרפסת מול הנוף אלינור נרגעה קצת. ארגנתי מנגל פחמים ועשיתי לנו סטייקים מבשר חזירי בר. אלינור ניסתה לדעתי בלי הצלחה להצדיק את ההתנהגות שלה. הבאת אותי לחור שחור, ריק מאדם, אנחנו היחידים שנמצאים כאן, אין אנשים לפגוש, אין מסיבות, כלום, אנחנו תמיד לבד. תענה לי ואל תנסה שוב להתחמק, למה ללכת לחופשה בחור שחור שאפשר באותו כסף  לטוס לקופנגן. החלטתי שזה לא הזמן הנכון להזכיר לה שבפעם האחרונה שהיינו בקופנגן היא הרביצה מכות רצח לשני בריטיים שלכלכו על צה"ל והיינו צריכים לברוח משם חזרה לארץ. אלינור שירתה במג"ב והייתה מדריכת קרב מגע. הצעתי לה לעזוב את השירות ולבוא לעבוד איתי אבל היא לא רצתה. מה אתה עושה כל היום, פותר סכסוכים של שיחי בוגנוויליה מדברים, לא בשבילי. דיברנו גם קצת על התוכניות שלנו לעתיד. אלינור רוצה חתונה וילדים, אבל אני רוצה שיהיה להם אבא נורמלי, משכיל, שומר מצוות והכי חשוב לא קמצן ושיש לו חוש הומור. היא ניסתה לעשות מהלך עם שמואל א' אבל חנה הקדימה אותה. לדעתי בשום מקרה לא היה לה סיכוי עם שמואל א'. אלינור ישנה תמיד עם אקדח מתחת לכרית, פעם אחת קמתי בלילה להשתין, אלינור התעוררה וירתה עלי כדור, בנס היא לא הרגה אותי. היא חזרה לישון ובבוקר התנהגנו שנינו כאילו כלום לא קרה, עם שמואל א' זה לא היה עובד. ישבנו במרפסת מול הנוף שתינו בירה, פיצחנו גרעינים וירקנו את הקליפות אל החלל מסביב זה היה רגע אינטימי מיוחד. שאלתי אותה, אם היית הורגת אותי באותו לילה, גם היית חוזרת לישון? אלינור משכה בכתפיים, מה זה חשוב, היית מת. אלינור ירקה קליפה אל החלל. החיים האלה מוכתבים לנו מראש, הם מתוכנתים בכל תגובה שלנו ואין מה לעשות ככה זה, אז היית מת, בסופו של דבר לא מוכרחים לחיות והיא ירקה עוד קליפה לחלל האינסופי. הצורך הזה לחיות מצדיק כל אומללות ופשע שאנחנו עושים, אבל לא באמת מוכרחים לחיות, לא צריך להיות כאן רק בגלל שכבר נמצאים כאן. וגם אם מוכרחים, אני לא רוצה. היא ירקה עוד קליפה אל החלל. נשבר לי מהחור הזה, אני חוזרת לנתניה. אלינור לקחה את הדברים שלה והלכה. הימים חלפו, אירועים התרחשו, שמשות התפוצצו ויום אחד יצאה בת קול, חומר…חלפו עוד ימים, התרחשו אירועים בת קול השמיעה עכשיו צליל גבוה וחד בתדר מעצבן ואני התפוצצתי עליה בצעקות, אני מתפטר, נמאס לי, לא עובד בשבילכם יותר. בת הקול ענתה, על זה בדיוק רצינו לדבר. על הכיסא לידי במרפסת הופיע פוטון בעל מסה אדירה. הוא הציג את עצמו, קוראים לי שמוליק, אני צייד כישרונות ויש לי בשבילך הצעת  עבודה נהדרת, אבל יש כמה תנאים.  שמוליק החל לרצד ולנוע בגלים, הוא ללא ספק היה אחד הפוטונים המעצבנים ביותר שפגשתי בחיים, ופגשתי הרבה. "חומר, הדברים האלה הם לאוזנייך בלבד, אלה שאינם מכירים את הסיבות האמיתיות של הדברים מבלבלים הכל, הם מדמיינים לעצמם שעצים מדברים כמו בני אדם, שכל צורה מתגלגלת לצורה אחרת, אתה חייב להיות זהיר". הדבר שמעצבן אותי אצל פוטונים כמו שמוליק זה שהם חושבים שכולם פריווילגים כמוהם ומוגנים על ידי חוק השימור, הוא לא מבין שאני נולדתי בשביל למות, אני בונה בשביל להרוס, וזה קורה אצלי בו זמנית. "חומר, אתה חופשי לפעול באיזה אופן שהכרחי עבור הטבע שלך, אבל זו פעולה עבור עצמך בלבד וזה אופן מחשבה שפעם מבינים אותו בתואר כזה ופעם בתואר אחר, אבל זה בעצם אותו הדבר. חומר, אתה דבר יחיד, אתה סופי ובעל קיום קבוע ומוגבל. הקיום שלך אינו הכרחי כלומר מסדר הטבע יכול לקרות שאדם זה או אחר יהיה קיים ושלא יהיה קיים. שמוליק השתתק והסתכל עלי. אני הסתכלתי עליו בחזרה, שמוליק מונחות לפניך כמה ברירות והן כולן בהירות, אבל אני חשיכה ואין שום דבר שאתה יכול לעשות שיכול להאיר את האפלה. כל הפעולות שלי הם פעולות של הגוף, אבל מעבר לזה אין מה למצוא, אלא חשכה. משכתי את הכבל וניתקתי את שמוליק מהחשמל, הוא הספיק לומר, חומר לא! וכבה. 

בתוך קנקן תה שנמצא על רצף האינסוף, סוכן המכירות הוציא מתוך הקונסולה את הגרסה האחרונה של משחק האלוהים. הוא פיהק בשעמום והביט מחוץ לזכוכית השקופה במרחבי האינסוף הריקים. נמאס לו לשחק את אלוהים כבר לפני עידן ועידנים, אבל היה איזה כוח רב עוצמה, גולמי טיפש ונסתר שגרם לו לחזור ולעשות שוב את אותו הדבר. איזו מין מחשבה מוזרה וטיפשית, הוא לחץ על הכפתור והתחיל שוב מבראשית.