הטיפש הסינגולרי בצנצנת
בגינה הציבורית יש קן נחמד של נמלים עמלות, הן יוצאות בבוקר בשיירה ארוכה לחפש גרגרי במבה ובייגלה ואולי גם פירור שוקולד חלב לקינוח. נמלים שגרתיות, לא נמלי אש אכזריות שעוקצות ללא סיבה, לא נמלים גדולות ומפוארות מהאמזונס, סתם נמלים עממיות ממעמד הפועלות, שעובדות קשה מבוקר עד ערב וכנראה גם בלילה למען מטרה לא ידועה. החיים מתנהלים להם על מי מנוחות בקן הנמלים, עד שבוקר אחד מתרחש אסון. שיטפון אדיר של נוזל צהוב בריח אמוניה מחריב את המחילות שנחפרו בהרבה עבודה קשה, מטביע את כל הנמלים העמלות שחיו את חייהן בשקט ובשלווה ואפילו עזרו לנקות את הסביבה מכל הפירורים. השיטפון המסריח משמיד את הקן על יושביו. הנמלים האקראיות אינן מודעות לכך שהגורם לאסונם הוא ילד חביב בן 6 שמשתין לתוך הקן. הן מודעות אולי לשיטפון הצהוב והרעיל שמשמיד את הקן, אבל הן לא מודעות לילד. אין להן מושג מדוע האסון מתרחש, עבורן זו תופעת טבע, יד אלוהים. האמא הגאה של הילדון שצופה מהצד בבנה המחונן, כמו גם כל בני האדם כולם, אף אחד מהם לא מודע לכך שקיים מין תבוני שגילו הוא בערך שלושה מיליארדי שנה שצופה בנו ממרחקים. אנו כלל לא מודעים לכך שהם צופים בנו נרגשים לראות את כל הפעילות בכוכב הארצי שצמח להם פתאום בחצר.
אין תכלית לפנות אל הנמלים ששרדו את הטבח במילים להסביר להן שככה זה ואין מה לעשות, שאם הן היו יודעות על אושוויץ אז היה להן קל יותר. הנמלים לא היו מזהות שיש אדם תבוני שמנסה ליצור איתן קשר, שזה מיועד אליהן, לנמלים העמלות הקטנות ממעמד הפועלות. אבל נניח לרגע, שבמקרה פלא שיש נמלה מבריקה בקן, האיינשטיין של הנמלים. נמלה חכמה שמבינה שהצלילים האלה מכוונים אליה, והיא רוצה להודיע שהיא קיבלה את המסר ומעוניינת ליצור קשר. אנחנו בכלל לא נבחין ולא נדע שהיא עונה בחזרה. זו גם הסיבה שרוב האנשים לא טורחים לנסות ולדבר עם נמלים בניגוד לכלבים וחתולים. נניח והנמלים מזהות את הילד המתוק שמבצע בהן ג'נוסייד והיו מעוניינות לפנות אליו בבקשה להפנות את זרם השתן הקטלני לצד השני. במקרה כזה לא הילד שלומד בבית הספר לטבע, סביבה, חברה וטכנולוגיה וגם לא אמא שלו, שניהם לא היו מצליחים להבין שהנמלים שרצות במעגלים זועקות הצילו. הנמלים היו נכשלות, אין להן שום יכולת לקיים תקשורת עם בני האדם.
אני כמובן ידעתי את כל זה, קראתי את כל הספרים וזה לא מחדש לי שום דבר. לכן כשיצאה בת קול ממעל ובלחש קוסמי קראה לי, חומר… לא התרגשתי ועניתי, מה עכשיו? זה בלבל קצת את התודעה חובקת היקום ומלואו של הקולקטיב בן שלושה מיליארד שנה הידוע גם בכינוי משמ"ש ובנאס"א דיווחו על שינוי קל בגלי הכבידה שמתרחש מידי פעם ואין להם שום הסבר לגבי זה. זה די הצחיק אותי, שלושה מיליארד שנה והם עדיין לא מבינים כמה דברים פשוטים: לא משנה מי פונה אליך, גם אם זה אלוהים, קודם כל תתנער ותקפיץ. אין לך זמן, זה לא התפקיד שלך, תעברו הלאה. אז דבר ראשון נפנפתי אותה, אני עסוק בואי נתאם למחר. אבל קולקטיב המשמ"ש לא נולדו אתמול ולפני שהספקתי לגמור לדבר היינו כבר במחר. מפתיע אבל לא מטריד יותר מדי, הם יכולים להוציא מהכובע כמה שפנים שהם רוצים, עלי זה לא משפיע, אני פרילנסר. תודעת המשמ"ש המשיכה בעקשנות לנסות לתקשר איתי בתדר קוסמי שרק אני מסוגל לשמוע. אנחנו זקוקים לך חומר. עכשיו התחלתי להתעניין, שמישהו פונה אלי ואומר שהוא צריך אותי זה אומר שהוא מיואש ולא נשארו לו שום אפשרויות אחרות. אני יכול לדחוף להם חשבון מכאן עד סוף היקום ועדין לעשות חרא של עבודה. נשענתי אחורה הסתכלתי על הקיר ואמרתי, קדימה, דברי איתי. ואז עשיתי עוד טעות ואמרתי לה, סילבי, יש לך חמש דקות. באותו רגע הזמן נעצר, אני נתקעתי עם המים שעוד לא רתחו בקומקום ועל הספה הופיעה שחקנית הפורנו החביבה עלי סילביה הנימפומנית. עכשיו כמעט עף לי שפריץ במכנסיים, אצלי בסלון יושבת סילביה הנימפומנית בבגדי עבודה. סילביה כהרגלה לא בזבזה זמן והתחילה שלא כהרגלה להסביר: הגענו להבנה כמעט מלאה של הקיום, ההבנה שמעבר לחומר ואנרגיה, לזמן מרחב ושישים ועוד שבע הממדים, נשאר לנו רק כמה קצוות לקשור ואז נגיע להבנה המלאה והשלמה של הכל. זה עומד להתרחש תוך כמה מיליוני שנה, ואז אנחנו נעלם לבלי שוב אל החלל שבתווך. היא הביטה בי תוהה אם הבנתי את הדברים, אבל אני לא הקשבתי, הייתי סבלני, אבל יש גבול. ראיתי את כל הסרטים של סילביה הנימפומנית ומעולם היא לא דיברה כל כך הרבה. סילביה המשיכה להסביר בסבלנות, אנחנו נשמח להיעלם, שלושה מיליארדי שנה זה די והותר. אבל נותרה לנו עוד משימה אחת חשובה לסיים. המצפון אינו מאפשר לנו להגיע להבנה מלאה ולעזוב את עולם התופעות והסבל לפני שנטפל בעניין הזה. בדקנו ומצאנו שהדרך היחידה להמשיך להתקיים בקיום היא באמצעות היאחזות בעוגן של טיפשות שאין כדוגמתו. אז ביצענו חיפוש בכל הזמן מרחב ושישים ועוד שבע הממדים ומצאנו אותך. מתוך כל היצורים הקיימים אתה הטיפש מכולם, ביקום כולו ומעבר לו. אמנם אתה חומר, מפותח יותר מאמבה, אבל אמבה אינה מתעניינת במצבה הקוסמי והתבונה במעשיה. אין שום פער בין הקיום הפיזי שלה למצבה התודעתי. האמבה לא מפותחת אבל גם לא טיפשה. אצל בני האדם זה הפוך. הפער באופן שבני האדם תופסים את עצמם לבין מצבם הוא הגדול ביותר. עשינו בדיקה גם אצל הקולגות שלנו והתוצאה היא טיפשותם של בני אדם, היא ייחודית ואין כמוה בשום עולם, יקום וזמן. הפלא לא נגמר שם, מסתבר שבקרב מין בני האדם קיים קומץ מסויים שטיפשותו עולה על זו של כל בני מינם. אתה חומר יחיד ומיוחד גם בתוך אותו קומץ מצומצם של טיפשים שאין כמוהו בכל עולם, יקום וזמן. אתה הטיפש הגדול ביותר באינסוף וגם מעבר לו, הטיפש הסינגולרי. היא הפסיקה לברבר סוף סוף והסתכלה עלי, אז מתוך נימוס מקצועי הפסקתי לדפדף בעמוד שלה באתר סקסיות ומיוחמות מצפון קירגיזסטן ועשיתי פרצוף של הקשבה. סילביה רצתה לדעת אם יש לי שאלות שהיא תשמח לענות עליהן. הגננת צילה לימדה אותי עוד בגן חובה שתמיד חייבים לשמור על שאלה אחת חשובה, אז מיד שאלתי אותה אם הם רוצים חשבונית בסוף העבודה. היא רק נאנחה עמוקות ומלמלה כמה מילים בשפה הקירגיזית, עשתה תנועה קלה עם האגן וכל החדר נעלם. ריחפנו עכשיו בחלל הריק, מסביב ניצנצו גלקסיות וכוכבים, זה היה נחמד, עשיתי כמה סלטות, אבל בגלל שזו פעם ראשונה שלי בחלל לא הצלחתי להפסיק. סילביה ריחפה אלי וייצבה אותי במיומנות. חומר אני צריכה שתתרכז עכשיו, אתה יכול לעשות את זה בשבילי, עכשיו מגיע החלק החשוב. על מנת למשוך אותנו למטה בסולם ההתפתחות חשוב מאוד שתצטרף אלינו מרצונך החופשי. הטיפשות שלך תאזן את החוכמה וכך אנו נתקע במקום בו אנו נמצאים ללא יכולת לנוע אל המקום שאליו אנחנו לא רוצים להגיע.
הקשבתי לה בקשב רב והחלטתי שהיא פשוט נדלקה עלי. התרחיש הוא שהגברת הזו מנסה להכניס אותי לתוך הקולקטיב שלה כי אני עושה לה את זה. יכול להיות שאין הרבה גברים רציניים שם בקולקטיב והם מייבאים אותי. הרי תמיד אומרים שגילוי כדור הארץ על ידי חוצנים יהיה כמו גילוי אמריקה, רק מהצד של האינדיאנים. אולי במקרה שלי הדוגמא היא גילוי תאילנד וקובה על ידי גברים, רק מהצד של הנשים? היה ברור לי שכל הנאום שלה היה סתם סיפור כיסוי לזה שהיא רוצה לקחת אותי על מנת לספק את צרכיה המיניים. קדימה, אומנם קצת מבוגרת, אבל נראית טוב לגילה. אמרתי לה שאני מסכים, אין בעיה, אפילו בהתנדבות. לא הספקתי לסיים והייתי עבר, הווה ועתיד, התודעה שלי התפשטה במפץ גדול, ידעתי כמעט הכל ואז סילביה הנימפומנית נעלמה ונשארתי שוב לבד, הייתי המשמ"ש האחרון. ברוב טיפשותי שוב עשיתי את ההפך ממה שציפו ממני ובמקום למשוך אותם למטה וללכת להעביר חצי מיליארד שנה בתוך חור שחור מאסיבי שבתוכו הם חשבו לבנות לי מתחם מגורים מפואר, ההופעה שלי בקולקטיב הובילה את המשמ"ש בו במקום להבנה מלאה ומוחלטת של הכל והם נעלמו לחלל שבתווך. ברגע האחרון ממש הם הבינו את הטעות והצליחו להשאיר אותי מאחור. חומר, אתה תקוותנו האחרונה.
המשמ"ש היו מין נדיר שאין כמוהו, הם הצליחו להגיע לגיל שלושה מיליארדי שנים בזכות מריטוקרטיה גנטית, תכונה שהייתה בקוד הגנטי שלהם, וגרמה להם לבחור מנהלים מוכשרים ומנהיגים ראויים. באופן הזה הם תמיד הצליחו לפעול ביעילות מקסימלית ולהתמודד עם כל אתגר בהצלחה. היה רק דבר אחד שממנו הם פחדו, הנמסיס שלהם. גזע אלים וטורף בגיל מיליארד וחצי שנה, המכונה הממח"ש. הם היו להקה של חזירי בר בעלת רציונליזם גנטי שבגלל תאונה קוסמית בשלבי ההתפתחות המוקדמים, נוצרה אצלם הסתה מגנטית של הרציונל בזווית של 48 מעלות. כתוצאה מכך, הממח"ש עברו תהליך שינוי של דפוסי התנהגות והחלו לצרוך מזון מועשר בשברי כוכבי לכת סלעיים. הם נהגו לפשוט על צבירי גלקסיות, לפצפץ כוכבי לכת לחתיכות קטנות ואז לטרוף את הכל ברעש גדול עד שלא נותר דבר. אם היו במקרה צורות חיים בצביר הגלקסיות המיועד לטרף, אז הממח"ש פעלו בהתאם לדוקטרינה שהם כינו בשם אתיקה רוויוזניסטית בזווית של 48 מעלות. כשהממח"ש היו ממש רעבים, אז הם גם חיסלו שמשות, ערפיליות ובעצם כל מה שיש. היה ברור למשמ"ש שמיד לאחר שהם נעלמים, הממח"ש משתלטים על היקום מחסלים את כולו ואז עוברים ליקום המקביל ולזה שאחריו, עד שהם ישמידו את כולם. לאחר מכן הממח"ש יעברו לקניבליזם, ישמידו את עצמם וכאשר הם ייכחדו, החיים יכחדו. כאשר החיים יכחדו, יכחד גם כל היש וכל האין. שישים ושבע הממדים יחדלו להתקיים, הכל יעלם כאילו מעולם הוא לא היה. אותי זה שעשע, אתם לא רוצים להיתקל במחבלים כי אתם פוחדים למות? אתם תמשיכו לשכב ולהתחבא במקום לקום להסתער על המלוכלכים, זה מה שאתם אומרים? זה לא מוות, הסבירו לי בסבלנות, זה הריקות ללא צורה, זה העולם הזה והעולם הבא, זה סופו של האינסוף, זה קיצו של הקץ. עכשיו התחלתי גם לפחד. אם עד עכשיו כל העסק נראה טיפה משעשע אז עכשיו הבדיחה נגמרה. היו לי חיים נהדרים בכדור הארץ ועמדתי לקבל עבודה במפעל שעושים שם משהו. כל המשפחה שלי עבדה שם, אבא שלי, דודים שלי, בני דודים. היינו מאפיה ששלטה בוועד העובדים של המפעל. עמדתי לקבל תפקיד משגיח זוטר, להתקדם ולהגיע תוך 20 שנה למשגיח בכיר. במקום זה אני עומד להיות חלק ממין חוצני שעומד להיעלם תוך מקסימום חצי מיליארד שנים.
המשמ"ש כהרגלם ניגשו לבעיה בצורה מקצועית, ללא דעות קדומות ובהתאם לעיקרון המידתיות . התוכנית שלהם הייתה ליצור במרכז היקום חור שחור שבתוכו מסתתר עוד חור אבל שחור משחור. כל זה מוקף בדיסקית עשוייה משברי הכוכבים שהממח"ש אהבו במיוחד, שנעה כמעט במהירות האור סביב החור. הרציונל הגנטי של הממח"ש יבהירו להם מיד שזו מלכודת שהמשמ"ש טמנו להם, אבל ההסתה המגנטית של 48 מעלות תגרום להם להתנפל בחזירות אופיינית על הדיסקית הטעימה. אז המלכודת המתוחכמת תפעל את פעולתה, המסה העצומה של חזירי הבר תרסק את סף האירוע של החור השחור מה שיחשוף את החור השחור משחור שילכוד אותם כהרף עין לנצח נצחים. זו הייתה תוכנית נהדרת, כמעט מושלמת היו חסרות להם רק עוד כמה מיליוני שנים לעשות עוד כמה כיוונים ותיקונים במנגנון. לכן הם היו צריכים אותי וביקשו שאבוא לעזרתם וזה גם מה שהביא לסופם. כי כמו הרבה חכמים קודמים ועתידים, הם לא הבינו שאין בכל עולם, יקום וזמן, חסר תקווה גדול יותר מאותו אחד טיפש שבטעות חושב שהוא חופשי וחכם.
המשמ"ש התקיימו שלושה מיליארדי שנה בלי לדעת איך לעשות משהו פשוט, שכל חייל צה"ל ששירת בשטחים יודע לעשות בלי יותר מידי מחשבות, דילמות ושיקולי דעת. אני הבנתי את הבעיה, היו להם יותר מדי חוקים ומנהלים. לכן הם לא הבינו שבשביל לדפוק מסמר, כל מה שצריך זה טיפש שיש לו פטיש, וגם שלא צריך לדפוק מסמר, עדין כל מה שצריך זה טיפש שיש לו פטיש. ברגע שהמשמ"ש נעלמו, ניצלתי את ההזדמנות שיש קצת שקט והלכתי לנמנם צהרים. הממח"ש ניצלו גם את ההזדמנות ויצאו למסע טרף ברחבי היקום. עד שהתעוררתי הם הספיקו לחסל מין תבוני של צמחים שהתקיימו בסינרגיה קוסמית, מין של מקקים בגודל תנינים שבדיוק מצאו דרך לנוע בחלל מעל מהירות האור ומין דומה מאד לבני האדם למעט זה שהם הלכו על הידיים. בשלב הזה הייתי כבר אחרי הקפה ונכנסתי לאירוע. ויצאתי עם ספינת החלל יאמטו לציד חזירי הבר. מיד בהתחלה נתקלתי בבעיה, מחשב הספינה גולם קבע בהתאם לדיני המלחמה שקיימת הצדקה לצאת למערכה מול הממח"ש, אולם חל איסור על פגיעה מכוונת בחפים מפשע. הסברתי לגולם שהממח"ש הם עמלק, אבל הוא התעקש שהקוד המוסרי של צה"ל חל בכל מקום וזמן מתוקף עיקרון נצח ישראל. אז הרמתי טלפון לחבר שלי מהצבא, שמואל א'. הוא היה בחור טוב שהדברים השתבשו אצלו במלחמה והוא חזר בתשובה. שמואל א' שנא משחקים מיותרים ובכל הזדמנות שהייתה לו הוא העדיף לקרוא ספרים. אחרי המלחמה הוא זרק את כולם. הוא אמר שכל הידע הזה לא הכין אותו ולא עזר לו להתמודד עם הזוועה, רק האמונה הצילה אותו. הסברתי לשמואל א' את הסוגיה, הוא הקשיב בסבלנות ונתן תשובה נחרצת, לֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵֽמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד־חֲמֽוֹר. שמואל א' רצה לדעת אם התקנתי מזוזה ביאמטו, מסר ד"ש לחברה שלי אלינור וניתק בלי להגיד שלום. עכשיו הייתי בדילמה בין שמואל א' והגולם ובנוסף לכך הייתי צריך לחפש מזוזה כשרה להתקין ביאמטו. זה הביא לי רעיון לסטארט-אפ, אפליקצית מזוזה. בכל פעם שצריך לנשק מזוזה ואין אחת, פותחים את האפליקציה ומנשקים את המסך. רעיון גאוני, חשבתי להתקשר שוב לשמואל א' ולקבל חוות דעת הלכתית, אבל אז הממח"ש תקפו את הגלקסיה שיש בה את הרוגלך הכי טוב ביקום, בקונדיטוריה כץ, שנמצאת בעיר קטנה ענייה ומלוכלכת באחד מכוכבי הלכת. זה כבר היה קזוס בלי אחד יותר מדי, מצב חירום אמיתי. הורדתי את הפטיש על גולם עד שהוא השתכנע לשתוק, הסתערתי על הממח"ש ושחררתי עליהם את מלוא עוצמתה של היאמטו. טבחתי בהם ללא אבחנה, הם התרוצצו מבוהלים ונוחרים בצרחות אימה, אבל זה לא עניין אותי, קרעתי אותם לגזרים ללא בצלם וללא רחמים, חזירי בר קטנים כגדולים. החלל סביב הגלקסיה נצבע כולו באדום והתמלא בחלקי חזירי בר חרוכים, תזכורת דוממת לכל היקום על המחיר שאותו משלמים על פשעים. את המנהיג של הממח"ש תפסתי חי, קראו לו בנחAנן, חזיר בר מכוער אך בעל אינטליגנציה נדירה ותודעה היסטורית עמוקה. הזמנתי אותו לקפה ורוגלך בקונדיטוריה כץ ודיברנו קצת. רציתי לדעת מי הם נותני החסות שלהם, זיהיתי כאן הזדמנות למהלך כלכלי משמעותי. זו הרבנות הגלקטית הראשית, נכון? זה מתאים לסגנון שלהם להפעיל אתכם בשביל להגדיל לעצמם את תקציב הביטחון, תספר את האמת ונדאג לך למאסר נוח, אולי אפילו קיצור תקופה. בנחAנן טבל את הרוגלך שלו בקפה והרהר בדברים עמוקות. "רציונליות זו היכולת להטיל ספק בדעות שלך, המציאות הברורה שאתה רואה נכוחה, היא לא יותר מכוח השיפוט שלא רוסן על ידי הביקורת. כי האמת והאשליה לא נמצאות במושא הראיה, אלא נעוצות בשיפוט שאנו חורצים עליו. כוחות הטבע הם קווים שאינם יכולים לסטות מעצם חוקיותם שלהם עצמם, השיפוט הוא הקו העקום המוטה בזווית שכוחות טבע מפעילים עליו. הקיום הוא רוגלך עקום, אשליה שיסודה בחיקוי גרידא של תבונה הנולדת אך ורק מהיעדר תשומת לב לכללים הלוגים". בנחAנן השתתק והביט בי בשתי עיניים גדולות ועצובות. נראה שעבר עליו יום קשה וחשבתי אולי לחוס על חייו. אבל אז הגיעה המלצרית, שלפה סכין מטבח ושחטה את בנחAנן מול עיני הנדהמות, זה היה השירות הכי גרוע שקיבלתי בחיים שלי. המלצרית הושיטה לי טלפון, זה היה שמואל א'. תקשיב לי חומר, כִּ֤י חַטַּאת־קֶ֨סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֨סְתָּ֙ אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה וַיִּמְאָֽסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ. עכשיו היה תורי להתרגז, עצבן אותי המיקרו מנג'מנט, והפיקוח הצמוד. תמסור לו שלא מלך אנוכי וגם לא בן מלך, אלא חוגר ורובאי פשוט, וניתקתי בלי להגיד שלום. היה גם ויכוח קצר ולא נעים עם המלצרית שהתעקשה שאני צריך גם לשלם את החלק של בנחAנן, בסוף נמאס לי, שילמתי ונשבעתי שבפעם הבאה שיתקפו אותם להקת חזירי בר, הם לבד. לקחתי את מה שנשאר מבנחAנן איתי חזרה ליאמטו, תליתי את הראש שלו לקישוט בחרטום הספינה ואת מה שנשאר טיגנתי לארוחת צהריים. את אוכלוסיית הממח"ש שנותרה בחיים דחסתי לספינות משא וזרקתי לתוך החור השחור משחור ללא טכנולוגיה ואמצעי קיום אחרים. אחרי שהצלתי את הקיום ביקום הזה וגם מעבר לו החלטתי שמגיעה לי חופשה ולקחתי את החברה שלי אלינור לשבוע בארבעה ממדים באילת.
אלינור הייתה עצבנית וצעקה על כולם בלי הפסקה, היא קראה לי מטומטם וטענה שאני קמצן ושאם היה אכפת לי ממנה אז הייתי לוקח אותה למלון בראשית. אז לקחתי אותה לאחוזה המפוארת בתוך החור השחור המאסיבי שהמשמ"ש בנו בשבילי, אבל המקום הזה רק הרגיז אותה יותר. הכל שחור כאן, אני עושה כביסה והבגדים אף פעם לא מתייבשים כי אין פה שמש וגם אי אפשר להשתזף. אני אחזור הביתה מחופשה חיוורת כמו רוסיה. במרפסת מול הנוף אלינור נרגעה קצת. ארגנתי מנגל פחמים ועשיתי לנו סטייקים מבשר חזירי בר. אלינור ניסתה לדעתי בלי הצלחה להצדיק את ההתנהגות שלה. הבאת אותי לחור שחור, ריק מאדם, אנחנו היחידים שנמצאים כאן, אין אנשים לפגוש, אין מסיבות, כלום, אנחנו תמיד לבד. תענה לי ואל תנסה שוב להתחמק, למה ללכת לחופשה בחור שחור שאפשר באותו כסף לטוס לקופנגן. החלטתי שזה לא הזמן הנכון להזכיר לה שבפעם האחרונה שהיינו בקופנגן היא הרביצה מכות רצח לשני בריטיים שלכלכו על צה"ל והיינו צריכים לברוח משם חזרה לארץ. אלינור שירתה במג"ב והייתה מדריכת קרב מגע. הצעתי לה לעזוב את השירות ולבוא לעבוד איתי אבל היא לא רצתה. מה אתה עושה כל היום, פותר סכסוכים של שיחי בוגנוויליה מדברים, לא בשבילי. דיברנו גם קצת על התוכניות שלנו לעתיד. אלינור רוצה חתונה וילדים, אבל אני רוצה שיהיה להם אבא נורמלי, משכיל, שומר מצוות והכי חשוב לא קמצן ושיש לו חוש הומור. היא ניסתה לעשות מהלך עם שמואל א' אבל חנה הקדימה אותה. לדעתי בשום מקרה לא היה לה סיכוי עם שמואל א'. אלינור ישנה תמיד עם אקדח מתחת לכרית, פעם אחת קמתי בלילה להשתין, אלינור התעוררה וירתה עלי כדור, בנס היא לא הרגה אותי. היא חזרה מיד לישון ובבוקר התנהגנו שנינו כאילו כלום לא קרה, עם שמואל א' זה לא היה עובד. ישבנו במרפסת מול הנוף שתינו בירה, פיצחנו גרעינים וירקנו את הקליפות אל החלל מסביב זה היה רגע אינטימי מיוחד. שאלת אותה, אם היית הורגת אותי באותו לילה, גם היית חוזרת לישון? אלינור משכה בכתפיים, מה זה חשוב, היית מת. אלינור ירקה קליפה אל החלל. חומר, החיים האלה מוכתבים לנו מראש, הם מתוכנתים בכל תגובה שלנו בחיים. אנשים אומרים, אין מה לעשות, ככה זה, בסופו של דבר מוכרחים לחיות, בשביל להצדיק כל אומללות ופשע שהם עושים. אבל באמת מוכרחים לחיות? צריך להיות כאן רק בגלל שכבר נמצאים כאן? אולי באמת אנחנו מוכרחים, אבל אני לא רוצה. אני מסרבת להיכנע לכורח הזה שלוחץ מבחוץ כמו איזה חוק טבע שאני לא מוכנה לקבל יותר. והיא ירקה עוד קליפה אל החלל. נשבר לי מהחור הזה, אני חוזרת לנתניה. אלינור לקחה את הדברים שלה והלכה.
הימים חלפו, אירועים התרחשו, שמשות התפוצצו והנה יום אחד שוב יצאה בת קול, חומר… האוניברסליות הזו באמת לא יודעת מתי לעזוב אדם במנוחה, אני מוכן להסתכן ולטעון שזה נרקיסיזם סמוי. בת קול השמיעה עכשיו צליל גבוה וחד בתדר מעצבן ואני התפוצצתי עליה בצעקות, אני מתפטר, נמאס לי, לא עובד בשבילכם יותר. בת הקול ענתה, על זה בדיוק רצינו לדבר. על הכיסא לידי במרפסת הופיע פוטון בעל מסה אדירה, בשביל פוטון כמובן. הוא הציג את עצמו, קוראים לי שמוליק, אני צייד כישרונות ויש לי בשבילך הצעת עבודה, התנאים נהדרים, אבל יש כמה תנאים. התעלמתי ממנו וגילגלתי אחת, במצבים כאלה חייבים לשדר רוגע ועוצמה. הרגשתי בשל לנוע הלאה לתפקיד הבא, להיות המשמ"ש האחרון היה נחמד לזמן מה, אבל היו לתפקיד גם צדדים אפלים. שמוליק החל לנוע בגלים, הוא ללא ספק היה אחד הפוטונים המעצבנים ביותר שפגשתי בחיים, ופגשתי הרבה. "חומר, הדברים האלה הם לאוזנייך בלבד, אנחנו סומכים עליך שלא תבין כלום, אבל אסור לך לחזור עליהם בפני אף אחד, אלה שאינם מכירים את הסיבות האמיתיות של הדברים מבלבלים הכל, הם מדמיינים לעצמם שעצים מדברים כבני אדם, שכל צורה מתגלגלת לצורה אחרת, אתה חייב להיות זהיר". הדבר שמעצבן אצל פוטונים כמו שמוליק זה שהם חושבים שכולם פריווילגים כמוהם ומוגנים על ידי חוק השימור, הוא לא מבין שאני נולדתי בשביל למות, אני בונה בשביל להרוס, וזה קורה בו זמנית. "חומר, אתה חופשי לפעול באיזה אופן שהכרחי עבור הטבע שלך, אבל זו פעולה עבור עצמך בלבד וזה אופן מחשבה שפעם מבינים אותו בתואר כזה ופעם בתואר אחר, אבל זה בעצם אותו הדבר. חומר, אתה דבר יחיד, אתה סופי ובעל קיום קבוע ומוגבל. הקיום שלך אינו הכרחי כלומר מסדר הטבע יכול לקרות שאדם זה או אחר יהיה קיים ושלא יהיה קיים". שמוליק השתתק והסתכל עלי. אני הסתכלתי עליו, שמוליק, אני לא מתפלא שיש לך תהיות קשות, מונחות לפניך ברירות והם בהירות, אבל אני חשיכה, אין שום דבר שאתה יכול לעשות שיכול להאיר את האפלה. כל פעולות הרצון שלי הם פעולות הגוף, אבל מעבר לזה אין מה למצוא, אלא חשכה. משכתי את הכבל וניתקתי את שמוליק מהחשמל, הוא הספיק לומר, חומר לא! וכבה.
בתוך קנקן תה שנמצא על רצף האינסוף, סוכן המכירות הוציא מתוך הקונסולה את הגרסה האחרונה של משחק האלוהים. הוא פיהק בשעמום והביט מחוץ לזכוכית השקופה במרחבי האינסוף הריקים. נמאס לו לשחק את אלוהים כבר לפני עידן ועידנים, אבל היה איזה כוח רב עוצמה, גולמי טיפש ונסתר שגרם לו לחזור ולעשות שוב את אותו הדבר. איזו מין מחשבה מוזרה וטיפשית, הוא לחץ על הכפתור והתחיל שוב מבראשית.