טימבוקטו

 

אי שם בקצהו הדרום מערבי של מדבר סהרה קיימת עיר מסתורית שרחובותיה מרוצפים בזהב והיא מלאה בעושר וחכמה. שיירות גמלים עמוסות באוצרות מגיעות אליה מובלות ע"י נוודי מדבר פראיים. זה היה פחות או יותר תיאורה של העיר טימבוקטו בקרב תושבי אירופה. עיר הסחר האגדית שבתה את דמיונם של האירופאים שנים רבות. עדויות שהגיעו לאירופה סיפרו על עושר מדהים ובקיצור אגדות אלף לילה ולילה. סוחרים אירופאים שקיימו קשרי סחר חליפין בחופי צפון אפריקה (סחורות אירופאיות תמורת זהב ומלח אפריקני) ניסו לברר מה מקורו של הזהב. התשובה שקיבלו הייתה טימבוקטו. טימבוקטו נמצאת בחלקה הצפוני של מאלי שהיא אחת המדינות העניות בעולם, ונמצאת בפנים היבשת בחלק המערבי של אפריקה. היא הייתה ידועה בשם סודן הצרפתית ונתנה לעצמה את השם מאלי מהאימפריה של מאלי שהייתה קיימת באזור בין המאות 13 – 16. במאלי התקיימו מספר אימפריות אפריקאיות והקדומה שבהן הייתה האימפריה של גאנה ששלטה בכל החלק הידוע כיום כחלק הצפון מערבי של מאלי וחלקים ממאוריטניה. האימפריה של מאלי התקיימה מן המאה ה- 12 ועד המאה ה- 17.

את המסע שלי לטימבוקטו התחלתי בספר ילדים בשם "השבויים הלבנים". סיפור הרפתקאות של מלחים אנגליים שאונייתם נטרפה והם נשבים ע"י שיירת נוודים שמנהיגם מתכנן לקחת את האוצר שהגיע לידיו לטימבוקטו העיר האגדית ושם למכור אותם לעבדים. השנים חלפו וספר הרפתקאות נוסף בשם לגיון האבודים נפל בידיי. הספר מתאר את הרפתקאותיהם של בו-גסט ושני אחיו בשירות לגיון הזרים והקרבות של מול שבטי הטוארג האכזריים. מצויד בכל הידע הזה החלטתי בסוף לימודיי באוניברסיטה לצאת למסע בהימלאיה. סך הכל מי רוצה להימכר לעבד, אפילו אם זה קורה בעיר אגדית בסהרה ולא בשוק הכרמל. אלא ששלוש שנות לימודיי הקשים יש לציין במחלקה לגיאוגרפיה עזרו לי להבין שטיבט קצת קרה בעונה זו של השנה. לאחר שיקול דעת מעמיק ו- 30 שניות החלטתי להיות האדם הלבן הראשון שייכנס בשערי העיר האגדית טימבוקטו. אמנם יהיה עליי ללחום בשבטי הטוארג האכזריים שבדרך, אבל באותו זמן בהשוואה לשותפתי לדירה והחתול שלה הם נראו קצת פחות מזיקים.

הדרך לטימבוקטו מתחילה בצרפת. צרפת שלטה פיזית במרכז ובמערב אפריקה עד החצי השני של המאה העשרים. כיום הניאו-קולוניאליזם החליף את הקולוניאליזם והדבר מתבטא בכל. בעיקר במטבע המערב אפריקאי ה- CAF. ה- CAF נתמך ע"י הפרנק הצרפתי ושערו צמוד לפרנק הצרפתי. עובדה זו מביאה לכך שה- CAF הוא מטבע קשה ואדם שברשותו CAF יכול להמירו לפרנק צרפתי אבל פרנק צרפתי בלבד. השלכה נוספת היא השליטה הצרפתית בכלכלת של מדינות ה- CAF. צרפת יכולה להכתיב והיא אכן מכתיבה את המדיניות הכלכלית של מדינות אלה. התוצאה בשטח ברמת האדם הפרטי היא יוקר המחייה, שהוא גם למקומיים וגם למטיילים. ההרגשה שלי היא שאין שום ניסיון למשוך תיירות למדינה כמו מאלי. התרומה שלי לכלכלה במטבע קשה אינה נדרשת בגלל שיש להם את ה- CAF. ואכן כאשר ביקשתי לשלם לבעל המלון שלי בדולרים התשובה הייתה שלילית. בשיחה שקיימתי עם בחור צעיר שבביתו ישנתי מספר לילות בעיר "גורה" ליד דקר שבסנגל, התלוננתי על המחירים הגבוהים אותם אני נדרש לשלם. התשובה הייתה שלהם קשה עוד יותר ולמעשה אין הם יכולים להרשות לעצמם לאכול לחם כל יום. הסיבה היא שהקמח נמכר לצרפת ולכן הלחם יקר. לטענתו אם הם היו מגדלים את סוג הקמח המקומי שהוא זול בהרבה, הלחם היה יכול להיות מצרך בסיסי כמו במערב. אלא שכנראה שהקמח המקומי לא בדיוק משתלב במערך הכלכלי המוכתב ולכן אינו גדל בכמויות. השליטה הצרפתית באה לידי ביטוי גם בשפה הצרפתית שהיא השפה הרשמית.

למלי נכנסתי דרך סנגל ברכבת, הדרך עוברת בנוף סבאנה כאשר בחלק הדרום מערבי של מאלי מופיעים הורסטים מרשימים. הרכבת עוצרת בתחנות בדרך, וכל תחנה היא מעין שוק כאשר בני הכפר מחכים לרכבת שעוברת בכפר פעמיים בשבוע והיא משמשת כקשר המרכזי עם שאר העולם. אפשר לקנות בשוק פירות, אורז, בשר, בדים, מים וכולי. התלבושות צבעוניות והמהומה רבה. השווקים האלה מופיעים בכל מקום לאורך המסע באפריקה בנהר ובכבישים. במקו, עיר הבירה של מאלי, היא עיר מאובקת בנויה נמוך ונחמדה. מלבד כמה רחובות ראשיים רוב הכבישים הם כבישי עפר. במרכז העיר נמצא שוק הטקסטיל ובו אפשר להשיג בדים מכל אזור מערב אפריקה. באזור השגרירות האמריקאית ישנו שוק פחות קונבנציונלי ובו אפשר להשיג חפצי וודו, ראשי קופים, לטאות מיובשות, נחשים וכולי.

שוק נוסף זהו שוק המזון שנמצא במבנה שכל קירותיו הוסרו, ובדוכנים בפנים אפשר להשיג אורז, ירקות, תבלינים ובשר. הריח חריף ועומד באוויר, הבשר מוצג על גבי דוכנים ארוכים, ובסך הכול ראיתי יותר מוכרים מקונים. מאלי היא אחת המדינות העניות בעולם ובתור אחת שכזו היצע המזון והתחבורה כמו גם שאר השירותים בסיסי גם ביחס לשכנותיה. מצאו חן בעיניי דוכני התה ברחובות שם אפשר להשיג תה ליפטון או נס קפה מתוקים ביותר. כל ניסיון למנוע הכנסת סוכר למשקה נדונה לכישלון. סוג אחר של תה שנפוץ בכל מערב אפריקה זהו התה המסורתי. התה נחלט בקומקום קטן ומלווה בטקס של מזיגת הנוזל מגובה, לכוסות זעירות, והחזרת התה לקומקום, וזה במטרה לערבב את התה. כל אדם מקבל 3 חצאי כוסות. חצי ראשון חלש וללא סוכר הוא מסמל מוות. החצי השני יותר מרוכז ומוסיפים קצת סוכר – הוא מסמל אהבה, והחצי השלישי הוא מתוק ומרוכז והוא מסמל חיים. טקס הכנת התה הוא ארוך ויכול לקחת ערב שלם, הוא מתבצע בכל מקום ובכל מצב. התחנה הבאה בדרך היא מופטי. מופטי היא מרכז תיירות של מאלי, משם יוצאים לסיורים במחוז דגון. מחון דגון הוא הפנינה התיירותית של מאלי, צוקים נהדרים וכפרים מיוחדים, בקיצור כל מה שמושך מטייל. אני לא הייתי שם מסיבות כלכליות.

מאלי יקרה וענייה. מתוקף שתי העובדות האלה לגביי ולגבי האוכלוסייה נוצר מצב ובו כמטייל נמצאתי תחת מערכת התשה יומיומית. אדם לבן הוא כסף. וכמה שתנסה להתחמק מהנתון הזה כך הוא חוזר ומכה בך. היחס בין מדריכים לתיירים הוא אחד לעשר לטובת המדריכים, וזה בשיא העונה. והמלחמה על התייר אגרסיבית. מדריך שזכה בתייר לא ירפה ממנו. ומרגע שפתחתי את עיניי בבוקר הם היו שם ממתינים ליד הדלת ומציצים מהחלונות. כל ניסיון התחמקות נידון מראש לכישלון. הם לא רוצים נדבה, כמובן שלא יסרבו לאחת אבל הם הולכים על הכסף הגדול. תנסה לסגור עסקה עם בעל סירה ולפתע מזנק מתוך הנהר האפוטרופוס, המלאך השומר, והוא מודיע לך שהתמזל מזלך והוא יושיע אותך מהגזלן השפל. אין צורך להוסיף שהמחיר עולה פלאים מרגע הופעת המדריך, עוזריו, ידידיו ובני משפחתו, שהופיעו כבמטה קסמים כל 5 דקות נכונים לסייע ולהציל אותך מטעות איומה שבדיוק עמדת לבצע. אך אני הייתי נחוש בדעתי – טימבוקטו.

לבסוף הצלחתי להגיע להסכם עם בעל פאינס שמפליג לטימבוקטו שייקח אותי כחלק ממטען הקמח שאותו הוא מוביל. יצאנו למסע בדיוק מרשים ל- 3 ימי הפלגה רצופים. הנהר בעונה הגשומה מציף את שדות האורז והנוף המישורי של שדות האורז הוא מאופק עד אופק. בדרך חולפים על פני כפרי דגים וחקלאים. זמן קצר לאחר היציאה לדרך, סיפר לי בעל הפאינס שהייתי צריך להביא איתי את חלקי במנת האורז, שאינו נכלל בתשלום. לאחר ויכוח קצר , שכלל שביתת רעב של יום, נפתרה הבעיה. על הפאינס החיים נמשכים בעצלתיים , מבשלים, מקשקשים ובעיקר מכינים תה. הנהר בעונה הרטובה מציף את הגדות והוא משתרע מאופק עד אופק. ישנם איים ובהם כפרי דייגים שמגדלים את האורז. השמש שוקעת על הנהר וצובעת הכל באדום. לפנות בוקר עגנו בנמל העיר טימבוקטו שמרוחק 7 ק"מ מהעיר עצמה. הפרידה מחבריי למסע נרגשת, ואני מרגיש כמו ניל ארמסטרונג שמשוחרר מחללית האם ומתרגל את הקריאה בקשר : "הטמבל נחת".

טימבוקטו עולה מתוך המדבר חומה ועתיקה, אפופה בערפילי הבוקר ואבק תמידי. הסמטאות צרות ומפותלות ורחובות רחבים מחלקים אותה לרבעים. רוב המבנים שלמים, מלבד כמה שנמצאים ברובע הישן, בעלי דלתות עץ כבדות ומפורזלות. הבית בנויים מחדר מרכזי אחד גדול, בקומת הקרקע, וגרם מדרגות בצד ימים לחדרי המגורים. הבתים בנויים ברכבות, נסמכים אחד לשני, כאשר למבנים הקיצוניים בטור ישנם עמודי תמיכה. החצרות נמצאות בדרך כלל מאחור. מהמסחר רחב ההיקף נשאר היום שוק מקומי קטן ולא מרשים ובו תבלינים, כלי מטבח וכולי. האגדה מספרת שהעיר טימבוקטו נוסדה על ידי שבט טוארג שחנה במקום, וכשהם עזבו נשארה במקום שפחה בשם טימבוקטו. שיירות של טוארג שהיו עוברות במקום נהגו להשאיר ברשותה חפצים ומתנות למשמרת. האישה החלה לסחור בהם והפכה את המקום לתחנת סחר, שבסופו של דבר הפכה לעיר.

את הטוארג לא היה צריך לחפש הרבה, הם מצאו אותי קודם ולא הרפו. בטימבוקטו ישנו מאבק על כל תייר, בין הטוארג לתושבי העיר. כמות המדריכים קטנה יותר אבל המאבק עיקש ומר. טימבוקטו והחלק הצפוני של מאלי סובלים מחוסר פיתוח יחסית לדרום ולמרכז המדינה. הסיבות לכך הם המרחק וקשיי הנגישות. לטימבוקטו אפשר להגיע בעונה הגשומה דרך הנהר ובעונה היבשה דרך המדבר, באמצעות רכב שטח במסע שמוגדר כסיוט. המלחמות עם הטוארג הוסיפו גם הן לבעיה. הטוארג לא מעוניינים להיות אזרחי מאלי אלא לנוע במדבר בחופשיות עם עדריהם. זה הקונפליקט המוכר בין השלטון המרכזי ויושבי הקבע לבין הנוודים. המדינה אינה מעוניינת באוכלוסייה חסרת זהות ושליטה שמתפרסת על פני שטחים נרחבים. הבצורת של שנת 73 הביאה לחיסול העדרים ולאיבוד מקור פרנסתם של הטוארג. מאלי סירבה לסייע והתוצאה הייתה מלחמה שהסתיימה במנוסת הטוארג למאוריטניה, נייג'ר, לוב ואלג'יר. חלקם התגייס כשכירי חרב בלוב ובמלחמת איראן עיראק. עם סיום המלחמה בין איראן לעיראק הטוארג חזרו למאלי, התסיסה גברה, ופרצה מלחמה חדשה ב- 94. הטוארג נטבחו ע"י הצבא ונמלטו שוב. בשנת 95 נקבע הסדר שלום שבמסגרתו מתחייבת מאלי לדאוג לפיתוח צפון המדינה ולגייס את הטוארג כיחידה מצבאה.

הטוארג הם שליטי המדבר. השבט שאיתו אני נמצא חי עד שנת 73 במדבר. הבצורת גרמה להם לנזק כלכלי שנמשך עד עצם היום הזה, והם מתגוררים במרחק קילומטרים ספורים מהעיר ומתקיימים בעיקר על חציבת גושי מלח בעומק המדבר וסיוע מהשלטונות.. איברהים המדרים שלי מחזיק תעודת פליט של האו"ם. הוא בן 50 חרוש קמטים ואיבד חלק ממשפחתו במהלך המלחמות עם מאלי. הוא מספר שמשפחה בן 5 נפשות זקוקה ל- 100 עיזים, 100 כבשים ו- 5 גמלים על מנת להתקיים כנוודים פסטורליסטיים. הגמלים חיוניים להובלת מים מאזור הבאר אל שטחי המרעה, וזה משום שבאזור המרעה העשב מתחסל במהירות. כל גמל יכול לשאת 6 נאדות מים כאשר לכל יום מסע צריך נאד מים אחד. ככל שהמשפחה תהיה עשירה יותר ויהיו ברשותה מספר רב יותר של גמלים היא תוכל לחדור עמוק יותר אל המדבר. היום יש לאיברהים כ- 20 עיזים, 20 כבשים וגמל אחד. התפריט במדבר כולל בשר וחלב אבל היום התווסף אורז כי אין יותר עדר. המאהל של השבט בנוי בצפיפות – עוד פועל יוצא של העוני. כאשר ישנו עדר גדול יש צורך לשמור על מרחק בין משפחה ומשפחה על מנת למנוע בלבול בין העדרים. הטוארג חיים במבנה שבטי שבו לכל משפחה עצמאות יחסית באזור המחייה שלה. כל שבט נמצא במרחב הקיום שלו ומשתדל לא לעלות אחד על הרגליים של השני. גם המשפחות בתוך השבט מתקיימות בתוך הטריטוריה שלהן במטרה שלא להביא לחיכוכים מיותרים. במידה ונוצרת איזושהי בעיה ישנה דמות המכונה "שף" ומתפקידה לפשר בין הצדדים. השף הוא מנהיג השבט אך בעל סמכויות מצומצמות יחסית. לפני התקופה הצרפתית היו לטוארג ואסלים הנקראים "בלה". הם דאגו לעדרים ולהשגיח על העבדים. וכך נשארו הטוארג לעיסוקים יותר משעשעים מעבודה, כמו מרוצי גמלים, מסעות שוד וכולי. כיום אין כבר "בלה" מלבד בעומק המדבר, שם עדיין לפי הסיפורים שמסביב למדורה, מתקיימת מערכת עתיקה וישנם "בלה", עבדים ושבטי טוארג עשירים.

במהלך המסע שקיימנו במדבר הגענו למשפחה עשירה שכזאת אבל ללא עבדים. את המשפחות שמחזיקות עבדים אפשר למצוא באזור מאוריטניה. ראש המשפחה הוא שף גדול והוא רכב עם אשתו לכינוס במדבר. המכלאות מלאות עיזים וכבשים. בנו של השף מנהל את המשפחה בהיעדרו של האב, וזה אומר לשכב על הגמל ולחלק משימות לאחרים הקטנים. העושר אינו מתבטא במוצרי מותרות אלא ביכולת לקיים אורח חיים מסורתי ועצמאי. לארוחת בוקר קיבלנו חלב עיזים ומעין חביצה. מדובר במאכל מיוחד לאורחים וצריך לסיים את כל מה שמקבלים על מנת לא לפגוע במארח. המארח מצידו עושה כל מאמץ על מנת לגרום לאורח לא לעמוד במשימה וממלא כל כלי שמתרוקן. כולם מציעים לכולם חלב לשתייה, לשמחת המשפחה שנהנית מהמחזה. היכולת למלא את הבטן בכמויות של חלב היא הפגנת עושר ונדיבות מצד המארח. בביקור אחר שעשינו בבאר במדבר, עומדים העדרים ממתינים לתורם. השאלה הראשונה שנשאלה היא האם אני צרפתי. השואל היה טוארג זקן שככל הנראה עוד הספיק להילחם בצרפתים ורצה לסיים את העבודה. הצרפתים זוכים לפופולריות נמוכה ביותר אצל הטוארג. אנשים בבאר שמחו לראות זרים. הם אמרו שטוב שבאים לבקר ולראות איך הם חיים. בערב האחרון מקיימות נשות השבט ערב שירה שבו הן מנגנות על כלי מיתר וחוזרות על משפט שמציין אירוע מחיי השבט או מתארות את חיי הנודד. הן יכולות לתאר מצב רוח באותו רגע כמו: "עייפים אבל למה לישון", ולחזור על כך עד שנמאס להן, ואז הן משנות. לנשים יש שף אישה והן דואגות לעניינים שלהן לבד.

חזרתי לטימבוקטו בבוקר. מה שנשאר גדול בטימבוקטו זה השם. האגדה נעלמה זה מכבר, אבל עדיין ישנם האנשים והם שומרים על התרבות והמסורת, בכל אופן לפחות משתדלים. השף של אברהם אמר להם שהעדר כבר לא מספק את הביטחון הכלכלי הנדרש והם צריכים לנטוש את דרכי הקיום הישנות, ולשלוח את הילדים לבית הספר. בדרך חזרה אל הציוויליזציה אני לוקח את המעבורת. כל התאים מלאים ואני לוקח מקום על הסיפון. מנהל קרב קצר עם כמה עיזים חוצפניות ונכנע לאחר שהן משתמשות באסטרטגית האדמה החרוכה. משלם שוחד וישן בחדר האוכל. בדרך אנו פוגשים במעבורת שעושה את הדרך הנגדית, השמחה גדולה ורועשת , כולם מחליפים בננות וסתירות. בסופו של דבר, חוץ מאדם אחד שכמעט נמחץ למוות כולם מבסוטים ושוחטים כבש.