הגורילה המאולפת
השעון מצלצל כל בוקר באותה שעה, אני לא רוצה לקום אבל עושה את זה. נכנס למקלחת, מתחיל במים חמים בשביל לחמם את השרירים ואז מים קפואים בשביל להתעורר ואני בכלל רוצה להמשיך לישון. קפה בשביל לפזר את הערפל בראש וארוחת בוקר כי צריך אנרגיה ליום החדש, מי שאוכל ארוחת בוקר מתפקד הרבה יותר טוב במהלך היום. אני יוצא מהיחידה שלי ויורד במעלית יחד עם עוד שני אנשים, אין לי מושג מי אלה ורצוי גם לא לשאול. כל אדם הוא אינדיבידואל ויש לו בעלות מלאה על האינפורמציה האישית שלו, חטטן יכול להיות מואשם בניסיון לכריית מידע. אני בעבודה.
השעון מצלצל בדיוק באותה שעה, אני כבר ער. אני מנסה לחסוך בצריכת האנרגיה של המזגן אבל התוצאה היא שינה גרועה. חשבון החשמל הוא האויב מספר אחד, המחיר רק עולה ואף פעם לא יורד. לפי הדיווחים של החברה הרווח מייצור החשמל הוא אפסי, אני יודע שהם משקרים אבל מתאמץ לא לחשוב על זה. אסור לחשוב מחשבות שליליות כי סופן לצאת החוצה, אני אשב בפינת עישון ואומר משהו שאני אצטער עליו. הדרך הכי טובה לשרוד היא להאמין לכל מה שהחברה אומרת, לשכנע את עצמך שאנחנו חיים בשוק חופשי ובחברת מופת. עבודה, אני מגיע לעבודה ונעמד בתור לבידוק הביטחוני של הפקידים שאינם מנהלים. הטור זז מהר, הם סורקים אותי, לוקחים דגימת DNA ולבסוף המערכת עושה סריקה של מדדים פסיכואקטיבים. האור הירוק נדלק ואני הולך למעלית. היום זה יום ההנפקה לציבור. היום לפני 32 שנה החברה התחיל להנפיק לציבור מניות וכל בעל מניה קיבל זכות הצבעה במינוי דירקטורים וביצוע עסקאות בעלי עניין, הדובדבן הוא דיבידנד בסוף השנה. מצופה מכל מי שיש לו תפקיד בחברה לרכוש מנייה ולהצביע בהתאם להמלצות של אנליסטים. בצהרים יש טקס קצר ואז ארוחה חגיגית, מורידים לנו מהמשכורת את מחיר הארוחה כי אין ארוחות חינם, זה העיקרון הבסיסי המקודש. הילדה של השכנים צורחת עכשיו ואפשר לשמוע אותה דרך הקירות הדקים בין היחידות. אני משלים עם כל הרעש והמהומה סביבי בגלל שאין לי שום שליטה על זה. היחידה שלי היא במבנה בדרג כתום המכיל אלפי יחידות בהם חיים אנשים את חייהם. אין לי מושג מי השכנים שלי, הם לא מעניינים אותי ואני לא מעניין אותם, אנחנו זרים אחד לשני, כל אחד הוא יחידת רווח עצמאית.
השעון מצלצל, אני כבר ער. אני לא רוצה לצאת מהמיטה אבל עושה את זה, יש לי ברירה? אני נכנס למקלחת, מתחיל במים חמים בשביל לחמם את השרירים ואז מים קפואים בשביל להתעורר ואני בכלל רוצה להמשיך לישון, היום אני עושה משמרת באגף 8 ברובע האדום. בדרך אני שומע חדשות בשביל להיות מעודכן ולאסוף קצת מידע לשיחות בפינת קפה, אבל אפשר גם לשמוע מוסיקה ולזמזם בשביל להגיע לעבודה במצב נינוח יותר. עכשיו אני בעבודה, אני מבצע פעולות שונות, מחליף, מתקן, מסביר, מרביץ מכות וחוטף בחזרה, רצוי להימנע מאלימות פיזית, אין לי מספיק כסף בשביל להיפצע. אני שותה עוד קפה ואוכל בשביל שתהיה לי אנרגיה להמשך היום, אני דואג להישאר חברותי אבל לא חברותי מדי, אני נשאר נקי, לא מתעסק עם הפועלות ומשתדל לא למשוך תשומת לב גדולה מדי, הכל במידה.
השעון מצלצל, אני כבר ער. אני לא רוצה לצאת מהמיטה אבל מה האופציה? נכנס למקלחת, מים חמים, קפואים וקפה, היום אני מבצע עיקול. זו משפחה שהוכרזה כפושטת רגל, יש שם גבר אישה והבת שלהם, היה להם גם בן אבל הוא נהרג בתאונת עבודה. מוות בתאונת עבודה הוא גורם המוות מספר אחד אצל הזוטרים, הרבה מהתאונות הן כתוצאה ממכת חום, מגיע גל חום של 50 מעלות והזוטרים שרוצים לסיים את המכסה בשביל הפרמיה מושכים עוד קצת, חוטפים מכת חום ומתים. יש גם הרבה שמנסים לחסוך בעלות מי השתייה, הם מתייבשים ונופלים מהפיגום או חותכים לעצמם בטעות איברים. הרשימה ארוכה אבל התוצאה היא בדרך כלל קריסה כלכלית של המשפחה. עיקול זו העבודה שאני הייתי שמח להימנע ממנה, היא קלה מבחינה פיזית כי החייבים לא ממש מסוגלים להגן על עצמם מפני צוות העיקול שנכנס ליחידה שלהם באמצע הלילה, אבל כמעט תמיד יש רגשות מיותרים ואת זה אני לא סובל. מה הם מצפים ממני, לא לבצע את העיקול ולקחת על עצמי את החוב? הנהלים ברורים וידועים לכולם, מישהו חייב להחזיר את החוב ואם זה לא לוקח הלוואה, אז זו המשפחה שלו. אני נפגש עם הגורילות בכניסה לבניין ואנחנו עולים לקומה 87, מאתרים את היחידה, אני מכניס את ההרשאה והדלת נפתחת, יחידה נחמדה לשם שינוי. הגבר מופיע ראשון, הוא מבוהל והנה גם האישה מופיעה. הגורילות מושיבות אותם על הספה ולפני שהם מספיקים לעבור את שלב הבלבול מצמידים להם מטליות עם חומר מרסן לפרצוף. זה השלב שבו אני צריך להקפיד שהם לא יגזימו כי אז מתחילות הקאות, לפעמים התעלפויות ועבודה נקייה של רבע שעה הופכת לשעה עגומה ומלוכלכת. עכשיו מגיעה הבת, ילדה חמודה, בתיק כתוב שהיא מלצרית, זה מספיק בקושי לקיום שלה ובטוח שלא יכסה את החוב שהאח הטיפש שלה לקח. יש לה כמה מסלולי הבראה, חלון ברובע האדום, היא יכולה לעשות שירות עד הבית ועם קצת מזל זו יכולה להיות גם הזדמנות מצוינת לקריירה טובה לאחר שהיא תסיים לשלם את החוב. מועדון זו גם אפשרות אבל אני בספק לגבי זה, המראה שלה גנרי מדי. אלא אם כן היא תתגלה ככישרון מיוחד אז כנראה שהיא תגמור באחד העסקים הצדדים ברובע.
אני מעוניין לסיים היום מוקדם, יש קרב היום בערב במועדון ויגיעו לקוחות עשירים. אני מתחיל לקרוא למשפחה את החוזה, הילדה מעוקלת על פי התקנון עד לכיסוי החוב בנוסף לריבית והוצאות גביה. האמא והאבא מתחילים להזיל רוק, הם רוצים לצעוק והגוף שלהם עושה מאמץ לזוז, אבל החומר המרסן משתק אותם. האבא מצליח למלמל, אבל אין לנו שום חוב. הוא לא יודע, הבן הטיפש שלו לא סיפר לו, הוא לקח חוב בשביל לממן את הלימודים של אחותו. הילדה בוכה עכשיו, היא ידעה, גם לאמא יורדות דמעות, אני מנחש שגם היא ידעה, היא מנסה לומר משהו, הפה שלה בקושי זז, עוד מעט ההשפעה של החומר המרסן תעבור והמהומה תתחיל, אני מסמן לגורילה והוא מלווה את הילדה לארוז. זה הפך להיות נוהל קבוע מאז שהן התחילו להרוג את עצמן, הבעיה היחידה היא שהגורילה בהיותה גורילה לא יכול לשלוט בעצמו. בעיקרון זה לא תקין אבל זו אנומליה שקיימת מאז ומתמיד, עובדים תמיד גונבים דברים קטנים מהמשרד, עושים שימוש בציוד לשימושם הפרטי. אפשר לנסות להילחם בזה ולפטר את כל כוח האדם ואפשר להגדיר את זה כפחת ולפעול רק שמישהו מגזים. הילדה מתחילה לצעוק ולבכות מהחדר, ההורים נמצאים עכשיו בשלב העוויתות שהמוח שלהם משדר לגוף לעשות משהו אבל השרירים משותקים. זה סימן שחייבים להתקדם מהר, אני תופס את האצבע של האבא, מחתים אותו ואת האמא, הגורילה השנייה גם רוצה ללכת לחדר לסייע אבל אני לא מסכים, אין לי זמן לזה היום, יש קרב חשוב במועדון ואני חייב להגיע לשם מוקדם. הגורילה מופיע גורר את הילדה, לאבא מתחיל לרדת דם מהאף, זה סימן לא טוב. אנחנו יורדים במעלית, נוסעים למשרד ואני מפקיד את הילדה.
עוברים שבועיים, סתם שבועיים, היה ניסיון לפריצה של החומה, אחד השבטים ניסה להגיע למאגר מים וכמעט הצליח. השבטים מגבירים את התקיפות שלהם בתקופה האחרונה, הם נואשים יותר ולכן גם נועזים יותר, זה כנראה בגלל שיש עליה בגלי החום. השבטים חיים ברובם במערות עצומות שהם חפרו באדמה ולא ידוע עליהם הרבה. קיימים יחסי מסחר מוגבלים בינם לבין החברה, הם מספקים מחצבים ומקבלים בתמורה מוצרים. הגרסה הרשמית היא שהשבטים נמצאים על סף הכחדה, אבל יש שמועות על שבטים שנמצאים עמוק יותר בתוך המדבר, מנותקים לגמרי מהארץ הנושבת, מייצרים לעצמם כל מה שהם צריכים ולא רוצים שום קשר עם החברה. יש לי חשדות מוצקים שזו לא סתם אגדה כי נתקלתי בכמה מוצרים שלהם בשוק השחור, האיכות שלהם הייתה מאוד גבוהה, אבל אני שומר את המידע הזה לעצמי. בחברה לא אוהבים מידע סותר, או גרוע מזה, שמישהו יחשוב שהם מסתירים משהו. כל המידע נגיש לכולם, שקיפות מלאה זה אחד משלושת העקרונות המקודשים.
אני מקבל קריאה, מסתבר שישנה בעיה עם העיקול לפני שבועיים. האמא עומדת כל היום מול החלון של הבת שלה ברובע ומבריחה את הלקוחות. לכאורה היא לא עוברת שום עבירה לכן המערכת התעלמה ממנה, אבל אחרי ששבועיים הילדה לא כיסתה אפילו את הוצאות הקיום שלה יצאה התראת כשל שוק. האמא כנראה מפעילה מניפולציות חברתיות בציבור. אין הרבה דברים רעים שאפשר לעשות כמו מניפולציות חברתיות וסחטנות רגשית, בעלי המניות נדרשים לקיים את הציווי של האינטרס האינדיוודואלי ולשאוף לקדם את עצמם ולמצות את הכישרון שלהם עד תומו. הלקוחות זכאים לחופש בחירה וחווית רכישה והאמא הזו מכשילה אותם. זה עבד במשך כמה ימים, אבל עכשיו זה נגמר והיא תצטרך לשאת בעלויות של המעשים שלה. קיימת לה עדיין הזכות לשימוע ואני צריך את זה כמו עקיצה של נמלת אש בתחת. זה בכלל לא מצחיק, המוטציה שלהם גדלה פי חמש והעקיצה שלה יכולה לשתק גבר בריא לשבוע לפחות.
אני מגיע לרובע בשעות הצהרים שעוד דליל, הפועלות שנמצאות שם עכשיו הן מי שלא עושות שום מאמץ לבצע את העבודה, כל מי שבאה לעבוד ומשקיעה כבר התקדמה למשמרת ערב. אני מזהה כמה והן בטוח מזהות אותי, הפרצוף שהן לא ישכחו לעולם. כעס זו תכונה לא כלכלית, אנשים כועסים אלה שחקנים שפועלים באופן לא רציונלי וזו עבירה על אחד משלושת העקרונות המקודשים. בכל נקודה בזמן אפשר לצמוח, צריך פשוט לפעול בהתאם ליתרון היחסי שיש לך. הנה הילדה החמודה יושבת בחלון, הלבישו אותה ממש יפה, שילוב של כחול ושחור וחזייה פתוחה שמראה את החזה הצעיר והנהדר שלה, אבל המבט שלה הורס הכל. היא מביטה קדימה במבט אטום, הפה שלה סגור חזק ורואים רק פס אדום הדוק, היא נראית כמו גוויה.
כל דבר שנראה חריג, הדבר הראשון שצריך לחשוב עליו הוא שזה פתיון של הנ.ק.וו.ד. אם עומדת מישהי שנראית כמו ילדה זה כנראה פתיון לפדופלים. החוק מאפשר את חופש העיסוק החל מגיל 16. לבעלים החוקים יש את הזכות להחליט שהם מתירים את העסקה אבל רק מגיל 12 ומעלה. מתחת לגיל 12 כל הזכויות מוחזקות בידי החברה והיא לא אוהבת פגיעה בהם, אבל הפדופילים מנסים. אם היא הייתה מרפה מעט את שרירי הפנים, מחייכת קצת, אז היא הייתה מממשת את פוטנציאל ההכנסה שלה ובזמן קצר מכסה את החוב ועוברת למודל של רווח וחופש עיסוק. האמא עומדת שם ממול משדרת אותות מצוקה כמו פצצה מלוכלכת. המבטים שלה משפדים כל מי שרק מביט לכיוון החלון של הילדה שלה, וצריך להיות אדם אכזר וחסר לב בשביל לא להבין מה קורה כאן, היא מבקשת סולידריות וחמלה ופונה אל הרגש. זו טקטיקה בזויה של ארגוני פשע סוציאליסטים.
אני ניגש לאמא והיא מזהה אותי מיד. היא מסתכלת עלי עם רצח בעיניים אבל הרגל שלה רועדת. היא לא האמא הראשונה. עם האבות אני מסתדר בעזרת מעט אגרסיביות אבל אמהות זו בעיה, שימוש באלימות פומבית נגד נשים זה פגיעה בתדמיתה של החברה כבעלת אתיקה חברתית. אני מתקדם עם חיוך מושיט את היד בנימוס ומתיז עליה חומר הרדמה. היא קורסת לתוך זרועותי, הרכב מופיע אני מאבטח את האמא למושב ואנחנו יוצאים ללשכת הבוררות.
הזיהוי של האם הוא שרית PA512. אני מציג את עצמי, שואל אותה אם היא רוצה משהו משהו לשתות, ומציג לפניה את התפריט. כל המחירים מסובסדים ב 50% על ידי החברה ועל כוס מים לוקחים רק סנט סמלי, כי אין ארוחות חינם. אבל החברה לא אכזרית, היא פשוט מנגנון ללא נשמה, לכן אפשר לרכוש באשראי המתווסף לחוב מים וספל בטיחות רב פעמי ב 1.99$. על כל השאר כבר צריך יתרה של זכות. היו לא מעט מקרים שבהם שתיתי יחד עם החייב את הדולרים האחרונים שנשארו לו וכמעט תמיד היה נשאר משהו בבקבוק וקניתי את זה מהם בעשירית מחיר. הגברת שרית לא לוקחת אפילו מים אז אני מזמין עבורה. אני לא אדם רע, אלה נסיבות גרועות. אני לא ממלא פקודות ולא מתחבא מאחורי שום תירוץ, זה הרצון שלי לשרוד. המים מופיעים, שרית מתעלמת מהם, אני מבקש יפה ופונה אל ההיגיון שלה, לפגוע בעצמך זה לא רציונלי ולא עוזר למקרה שלך, אנחנו לא נתחיל עד שלא תשתי ובינתיים המונה פועל. אני מצביע על שעון שתלוי על הקיר מאחורי. עוברת עוד דקה יקרה ובסוף היא לוקחת את הכוס ושותה. אני שמח לראות, זה סימן שהיא עדיין שומרת על ההיגיון של עולם החיים, צריך לשתות בשביל לשרוד, לא לשתות זו בחירה בהגיון של המוות, שהוא חסר הגיון. שרית ממשיכה להביט בי במבט שחורך לי את העור, היא מנסה לירוק עלי, אבל המסיכה לא מאפשרת לה וכל הרוק נמרח לה על הסנטר ומצטרף לריר שנוצר מהמאבק שלה בהרדמה, היא נלחמת. אני בוחן את התיק, למזלו של האבא הוא נפטר משבץ כמה שעות אחרי שעזבנו, הבוט עושה ולידציה ומכריז על היחידה שלהם כפושטת רגל, זה המסלול הגרוע ביותר האפשרי. השבטים שמחים לקבל תשלום במטבע אנושי עבור כריית המחצבים והריבוי הטבעי שלהם. האמא אמנם כבר לא צעירה אבל עדיין אפשר לסחוט ממנה קצת ערך.
אני מביט בתמונה של הבת, אישה צעירה חמודה בשם שיבולת וחושב על עצמי, אני צריך כבר להקים משפחה, אדם שיש לו משפחה הוא אדם שתמיד אפשר לקחת ממנו משהו ולכן הוא לווה טוב בעל דירוג אשראי גבוה, אני מביט באמא ומחליט להגיש הצעת רכש לשיבולת, במצב הדברים העלות שלה אפסית, אני מקבל אותה בסנט אחד מעל המחיר שלה לפירוק עבור חלקי חילוף.