הגומחה המעופשת
לפני כמה ימים ישבתי על ספסל בטיילת ליד הילטון מביט בגלי הים נשברים על החוף וחושב מחשבות פילוסופיות על כסף וסיפוקים מיידים. אישה התיישבה לידי על הספסל. היא הייתה לבושה בחליפה אלגנטית, על עקבים גבוהים והיה לה גם קוקו. ככה ישבנו לנו יחד מביטים בגלים מתרסקים על החוף, אחד ועוד אחד. היא התקרבה אלי והחזקנו ידיים.
יופי חומר, אתה עושה עבודה מצוינת.
מי את?
סינדי2ב. אני מפעילה אותך מעכשיו.
מה קרה לבטי3ג?
יש לה דברים חשובים יותר לעשות. לעצם העניין חומר, המדינה בסכנה ואנחנו זקוקים לך.
קצת רקע. שירתי בצבא ביחידה סודית ביותר בכוחות המיוחדים, סיירת מחד"ל. אוסף של חיילים עצלנים במיוחד שזכו לאימון הצבאי המשובח ביותר שצה"ל יכול לספק אך לא הפנימו דבר. התפקיד שלנו היה לקחת אחריות במקרה כישלון. צה"ל מצידו סיפק את כל התנאים להצלחת המשימה ואנחנו בעזרת היכולות המיוחדות של היחידה דפקנו אותה. אחת לפרק זמן היינו מוצבים לסדרת אימונים בגבול מצרים במרדפים אחרי שיירות גמלים של מבריחים שחצו את הגבול מסיני. אף אחד בכוחות המיוחדים לא הבין למה, אבל משום מה זה הדבר היחיד שגרם לנו לרוץ. אחרי השחרור הגעתי למחלקה לאחריות אדמיניסטרטיבית במשרד ללא שר. תיק דווקא היה, כל פעם אחר.
בקיצור, לפני שיכולתי ליצר תגובה לדברים של סידני2ב, שהיו עניין שבשגרה, זינק על רגליו סוכן ששכב מוסווה תחת הספסל במהלך כל השיחה ושם לי שק שחור על הראש. הוא סובב אותי כמו סביבון עד שנפלתי על הרצפה, מקיא את כל ארוחת הצהרים לתוך השק. שמעתי את סידני2ב צועקת: אידיוט! מה אתה עושה, אנחנו צריכים אותו חיי!
מצטער, אמר הסוכן, תקלה. זה אשמתו שהוא אכל לפני. הוא העמיד אותי על הרגלים והם לקחו אותי להליכה. השק היה מסריח מקיא והיו בו אוזניות שהשמיעו פרסומות. ניסיתי לתלוש את הכבל בשביל להפסיק את זה אבל לא הצלחתי. זה היה שק מקצועי בעל חיווט פנימי בלתי תליש ופונקציות נוספות שהשתיקה יפה להן. הייתה לי כבר תחושה כמו לקצף על פני המים, אבל אז הגענו. הם הושיבו אותי על כיסא והורידו לי את השק מהראש.
היינו "בגומחה המעופשת", בור הפיקוד של המטה לכישלון מבצעי. מולי ישב מפקד היחידה תום טפלון ועוד אדם נעלם שהיה נראה כמו איזה סבא טוב. הוא לבש חליפת פסים והיו לו משקפי שמש שחורות, ענקיות. הם ישבו ושתו תה. תום ואני פתחנו במלחמת מוחות:
תום: מה שלומך חומר?
חומר: בסדר גמור תום, מה איתך?
הבטנו אחד על השני. שנינו מבינים שזה נגמר בתיקו. אנחנו אוהבים להחליף בינינו מידי פעם סדרה של מהלומות אינטלקטואליות, בשביל לשמור על כושר. תום לגם מהתה ודיבר:
זה חומר, לוקח אחריות בלי לצפות לשום סמכות. כמו שאומרים אצלנו ביחידה: הלוקח אחריות הוא שנדפק וחומר עושה את זה כמו מקצוען. בלי השלכות, חס וחלילה.
האדם הנעלם ישב ולא הניד עפעף. אז, לאט, הוא הרים את הספל שלו, שתה, הניח אותו על השולחן ואמר: "אני יושב בגומחה המעופשת ושותה תה”. תום ואני הבנו מיד שהבחור לא פראייר, מולנו ישב רב אומן אמיתי שיודע את העבודה. זה היה קצר, תכליתי ובלתי ניתן לוויכוח. הוא נשם עמוק והביט בי. אלו היו באמת משקפים מוזרות על הפרצוף שלו. נראה היה כאילו מאחורי העדשות נמצא אוקיינוס של פלזמה כחולה, נעה בזרמים אדירים ומפותלים, חובקים יקום ומלאו. חומר, אמר האיש הנעלם בקול שקט, אולי אתה רוצה לשתות תה? סידנ2ב שהייתה כל הזמן ההוא בעמדת הפיקוד והשליטה של הגומחה, הניחה מולי כוס תה. תשתה חומד, היא אמרה, תשתה. הוספתי לך דבש.
זה בהחלט שימח אותי, אני מאד אוהב תה בדבש. בכלל נראה לי שסידני2ב הרבה יותר נחמדה מבטי3ג והתה באמת היה טעים. אני צריך לזכור לדבר עם הסידני2ב הזו, אולי נפתח בית קפה ביחד. הרגשתי ממש טוב.
תגיד חומר, אמר האיש הנעלם, כשהיית ילד, הייתה לך חבורה סודית? והייתם יוצאים למשימות בהגנה על המדינה? אולי היה לכם גם איזה בור פיקוד, או מערה סודית? משהו דומה לגומחה המעופשת. טוב לא ממש הגומחה המעופשת, אולי שדרוג שלה. תחשוב חומר, תחשוב.
היה לו קול מתאים בדיוק לקלישאה על אדם כזה. לוחש, כמעט בלתי נשמע, אבל מאד ברור. ראיתי את השכונה הישנה שלי. איך היינו רצים בחבורות של ילדים ומשחקים. הייתה לנו מפקדה על עץ והיינו מנהלים קרבות אבנים מול חבורות אחרות. פעם אח שלי פגע בטעות בחלון של אחת הדירות. הסגירו אותו מיד, סוג של ערבות הדדית. היינו גם הולכים למרכז המסחרי, ככה קראו לזה פעם ויורקים מלמעלה על אנשים שעלו במדרגות הנעות. אני זוכר איך פגעתי פעם למישהו בול בקרחת, הוא הסתכל עלי מלמטה וצרח בכעס, אבל לא שמעתי כלום, הרגשתי טוב.
האיש הנעלם הנהן בראשו. לחלק הזה בתוכנית אנחנו לא אחראים, זה המחלקה הצבאית. הם התעקשו להפעיל במקביל לתרגול של ירי שטוח מסלול, גם הפצצה מגובה רב. היום יש מחשבים, לא להאמין איזו מלאכת קודש המתכנתים שלנו עושים. האיש הרצין לפתע, הוא נעץ בי מבט דרך המשקפים ולחש: אתה נראה צמא חומר, שתה מהתה. באמת הרגשתי שהגרון שלי יבש. סידני2ב הופיעה משום מקום והוסיפה דבש לתה שלי. הרמתי את הספל בשביל לשתות, סינדי2ב עמדה שם והסתכלה בי. זה היה נראה כאילו היא מחכה למשהו, מקווה. המבט הזה שאישה מסתכלת עליך ואתה יודע שעכשיו יש משהו שאתה צריך לעשות, אין לך מושג מה זה בדיוק אבל ברור לך שאם אתה לא עושה את זה או כן עושה את זה, אז יש לך בעיה. רציתי להגיד משהו, עמד לי על קצה הלשון, אבל אז, בלי לומר מילה, שתיתי את כל התה בלגימה אחת והנחתי את הספל על השולחן. סינדי2ב הסתובבה והלכה חזרה לעמדת הפיקוד ואני נעצתי מבט במשקפים של האיש הנעלם. הכחול של הפלזמה היה כהה עכשיו. אפל.
למדתם היטב, אמר האיש הנעלם. אם רק הייתי יכול להציג לעולם את הגאונות שעומדת מאחורי הפעולות של אדם קונבנציונאלי שכמוך, החולדות לא מצליחות אפילו להגיע לחצי מההישגים שלנו עם בני אדם. הוא השתעל לתוך מטפחת בכף ידו, יורק לתוכה ליחה זרחנית ירוקה. זה היה מגעיל. הוא זרק את המטפחת לתוך המגרסה שבלעה וקצרה אותה לרצועות ארוכות. הוא כבר לא נראה כמו סבא טוב בכלל ועדשות המשקפים שלו היו עכשיו שחורות ואטומות. גן עדן של שוטים הוא לא מקום לחכמולוגים, זה ברור לך? תום הזדקף על מקומו למשמע הדברים. אמרתי לך, חומר הוא הכי טוב שיש לנו. הוא חיסל פרויקטים שאף אחד אחר לא הצליח אפילו להאט וכל זה ללא שריטה בקורות חיים. במשרד הפנים מתים עליו. אני מנסה להדוף את משרד החינוך כבר שנים. אני מנסה להסביר להם שחומר זה נשק ולא צעצוע.
האיש הנעלם השתכנע. הוא הוריד את המשקפים, חושף זוג עיניים מלוכסנות. אתה יכול לקרוא לי פאטריק ועשה פאוזה כאילו יש כאן איזה משהו שאני צריך להבין, אבל זה לא קרה. הוא פנה לסידני2ב. את הניירות יקירתי. סידני2ב באה והניחה אוגדן מסמכים על השולחן. חתמתי על כולם ופאטריק נאנח בעייפות. אתה חייב לעצור אותם חומר, אסור לתת לזה לקרות. זה היהלום שבכתר שלנו הפרויקט הזה. אני יודע שאתה לא מבין על מה אני מדבר, אבל בכל מקרה, אתה מעכשיו אחראי על פרויקט המעבר. זה ברור?
עייפות כבדה ירדה עלי. לא ממש הבנתי לאן בדיוק שולחים אותי, אבל ידעתי שאפשר לסמוך על תום. הפקידות יהיו יפיפיות, נסיעות לחו"ל, זיונים ושכטות על בסיס קבוע. היה לזה כמובן מחיר, פספסתי הרבה, אבל השכר הגבוה פיצה על זה. סידני2ב באה ולקחה אותי ביד, הסוכן שם לי את השק על הראש ויצאנו החוצה. הלכנו קצת, נפלתי כמה פעמים בדרך בגלל שהסוכן היה עסוק עם סידני2ב, אבל הוא אמר שזו אשמתי שיש לי שק על הראש.
יופי חומר, אתה עושה עבודה מצוינת.
מי את?
סינדי2ב. אני מפעילה אותך מעכשיו.
מה קרה לבטי3ג?
יש לה דברים חשובים יותר לעשות. לעצם העניין חומר, המדינה בסכנה ואנחנו זקוקים לך.
קצת רקע. שירתי בצבא ביחידה סודית ביותר בכוחות המיוחדים, סיירת מחד"ל. אוסף של חיילים עצלנים במיוחד שזכו לאימון הצבאי המשובח ביותר שצה"ל יכול לספק אך לא הפנימו דבר. התפקיד שלנו היה לקחת אחריות במקרה כישלון. צה"ל מצידו סיפק את כל התנאים להצלחת המשימה ואנחנו בעזרת היכולות המיוחדות של היחידה דפקנו אותה. אחת לפרק זמן היינו מוצבים לסדרת אימונים בגבול מצרים במרדפים אחרי שיירות גמלים של מבריחים שחצו את הגבול מסיני. אף אחד בכוחות המיוחדים לא הבין למה, אבל משום מה זה הדבר היחיד שגרם לנו לרוץ. אחרי השחרור הגעתי למחלקה לאחריות אדמיניסטרטיבית במשרד ללא שר. תיק דווקא היה, כל פעם אחר.
בקיצור, לפני שיכולתי ליצר תגובה לדברים של סידני2ב, שהיו עניין שבשגרה, זינק על רגליו סוכן ששכב מוסווה תחת הספסל במהלך כל השיחה ושם לי שק שחור על הראש. הוא סובב אותי כמו סביבון עד שנפלתי על הרצפה, מקיא את כל ארוחת הצהרים לתוך השק. שמעתי את סידני2ב צועקת: אידיוט! מה אתה עושה, אנחנו צריכים אותו חיי!
מצטער, אמר הסוכן, תקלה. זה אשמתו שהוא אכל לפני. הוא העמיד אותי על הרגלים והם לקחו אותי להליכה. השק היה מסריח מקיא והיו בו אוזניות שהשמיעו פרסומות. ניסיתי לתלוש את הכבל בשביל להפסיק את זה אבל לא הצלחתי. זה היה שק מקצועי בעל חיווט פנימי בלתי תליש ופונקציות נוספות שהשתיקה יפה להן. הייתה לי כבר תחושה כמו לקצף על פני המים, אבל אז הגענו. הם הושיבו אותי על כיסא והורידו לי את השק מהראש.
היינו "בגומחה המעופשת", בור הפיקוד של המטה לכישלון מבצעי. מולי ישב מפקד היחידה תום טפלון ועוד אדם נעלם שהיה נראה כמו איזה סבא טוב. הוא לבש חליפת פסים והיו לו משקפי שמש שחורות, ענקיות. הם ישבו ושתו תה. תום ואני פתחנו במלחמת מוחות:
תום: מה שלומך חומר?
חומר: בסדר גמור תום, מה איתך?
הבטנו אחד על השני. שנינו מבינים שזה נגמר בתיקו. אנחנו אוהבים להחליף בינינו מידי פעם סדרה של מהלומות אינטלקטואליות, בשביל לשמור על כושר. תום לגם מהתה ודיבר:
זה חומר, לוקח אחריות בלי לצפות לשום סמכות. כמו שאומרים אצלנו ביחידה: הלוקח אחריות הוא שנדפק וחומר עושה את זה כמו מקצוען. בלי השלכות, חס וחלילה.
האדם הנעלם ישב ולא הניד עפעף. אז, לאט, הוא הרים את הספל שלו, שתה, הניח אותו על השולחן ואמר: "אני יושב בגומחה המעופשת ושותה תה”. תום ואני הבנו מיד שהבחור לא פראייר, מולנו ישב רב אומן אמיתי שיודע את העבודה. זה היה קצר, תכליתי ובלתי ניתן לוויכוח. הוא נשם עמוק והביט בי. אלו היו באמת משקפים מוזרות על הפרצוף שלו. נראה היה כאילו מאחורי העדשות נמצא אוקיינוס של פלזמה כחולה, נעה בזרמים אדירים ומפותלים, חובקים יקום ומלאו. חומר, אמר האיש הנעלם בקול שקט, אולי אתה רוצה לשתות תה? סידנ2ב שהייתה כל הזמן ההוא בעמדת הפיקוד והשליטה של הגומחה, הניחה מולי כוס תה. תשתה חומד, היא אמרה, תשתה. הוספתי לך דבש.
זה בהחלט שימח אותי, אני מאד אוהב תה בדבש. בכלל נראה לי שסידני2ב הרבה יותר נחמדה מבטי3ג והתה באמת היה טעים. אני צריך לזכור לדבר עם הסידני2ב הזו, אולי נפתח בית קפה ביחד. הרגשתי ממש טוב.
תגיד חומר, אמר האיש הנעלם, כשהיית ילד, הייתה לך חבורה סודית? והייתם יוצאים למשימות בהגנה על המדינה? אולי היה לכם גם איזה בור פיקוד, או מערה סודית? משהו דומה לגומחה המעופשת. טוב לא ממש הגומחה המעופשת, אולי שדרוג שלה. תחשוב חומר, תחשוב.
היה לו קול מתאים בדיוק לקלישאה על אדם כזה. לוחש, כמעט בלתי נשמע, אבל מאד ברור. ראיתי את השכונה הישנה שלי. איך היינו רצים בחבורות של ילדים ומשחקים. הייתה לנו מפקדה על עץ והיינו מנהלים קרבות אבנים מול חבורות אחרות. פעם אח שלי פגע בטעות בחלון של אחת הדירות. הסגירו אותו מיד, סוג של ערבות הדדית. היינו גם הולכים למרכז המסחרי, ככה קראו לזה פעם ויורקים מלמעלה על אנשים שעלו במדרגות הנעות. אני זוכר איך פגעתי פעם למישהו בול בקרחת, הוא הסתכל עלי מלמטה וצרח בכעס, אבל לא שמעתי כלום, הרגשתי טוב.
האיש הנעלם הנהן בראשו. לחלק הזה בתוכנית אנחנו לא אחראים, זה המחלקה הצבאית. הם התעקשו להפעיל במקביל לתרגול של ירי שטוח מסלול, גם הפצצה מגובה רב. היום יש מחשבים, לא להאמין איזו מלאכת קודש המתכנתים שלנו עושים. האיש הרצין לפתע, הוא נעץ בי מבט דרך המשקפים ולחש: אתה נראה צמא חומר, שתה מהתה. באמת הרגשתי שהגרון שלי יבש. סידני2ב הופיעה משום מקום והוסיפה דבש לתה שלי. הרמתי את הספל בשביל לשתות, סינדי2ב עמדה שם והסתכלה בי. זה היה נראה כאילו היא מחכה למשהו, מקווה. המבט הזה שאישה מסתכלת עליך ואתה יודע שעכשיו יש משהו שאתה צריך לעשות, אין לך מושג מה זה בדיוק אבל ברור לך שאם אתה לא עושה את זה או כן עושה את זה, אז יש לך בעיה. רציתי להגיד משהו, עמד לי על קצה הלשון, אבל אז, בלי לומר מילה, שתיתי את כל התה בלגימה אחת והנחתי את הספל על השולחן. סינדי2ב הסתובבה והלכה חזרה לעמדת הפיקוד ואני נעצתי מבט במשקפים של האיש הנעלם. הכחול של הפלזמה היה כהה עכשיו. אפל.
למדתם היטב, אמר האיש הנעלם. אם רק הייתי יכול להציג לעולם את הגאונות שעומדת מאחורי הפעולות של אדם קונבנציונאלי שכמוך, החולדות לא מצליחות אפילו להגיע לחצי מההישגים שלנו עם בני אדם. הוא השתעל לתוך מטפחת בכף ידו, יורק לתוכה ליחה זרחנית ירוקה. זה היה מגעיל. הוא זרק את המטפחת לתוך המגרסה שבלעה וקצרה אותה לרצועות ארוכות. הוא כבר לא נראה כמו סבא טוב בכלל ועדשות המשקפים שלו היו עכשיו שחורות ואטומות. גן עדן של שוטים הוא לא מקום לחכמולוגים, זה ברור לך? תום הזדקף על מקומו למשמע הדברים. אמרתי לך, חומר הוא הכי טוב שיש לנו. הוא חיסל פרויקטים שאף אחד אחר לא הצליח אפילו להאט וכל זה ללא שריטה בקורות חיים. במשרד הפנים מתים עליו. אני מנסה להדוף את משרד החינוך כבר שנים. אני מנסה להסביר להם שחומר זה נשק ולא צעצוע.
האיש הנעלם השתכנע. הוא הוריד את המשקפים, חושף זוג עיניים מלוכסנות. אתה יכול לקרוא לי פאטריק ועשה פאוזה כאילו יש כאן איזה משהו שאני צריך להבין, אבל זה לא קרה. הוא פנה לסידני2ב. את הניירות יקירתי. סידני2ב באה והניחה אוגדן מסמכים על השולחן. חתמתי על כולם ופאטריק נאנח בעייפות. אתה חייב לעצור אותם חומר, אסור לתת לזה לקרות. זה היהלום שבכתר שלנו הפרויקט הזה. אני יודע שאתה לא מבין על מה אני מדבר, אבל בכל מקרה, אתה מעכשיו אחראי על פרויקט המעבר. זה ברור?
עייפות כבדה ירדה עלי. לא ממש הבנתי לאן בדיוק שולחים אותי, אבל ידעתי שאפשר לסמוך על תום. הפקידות יהיו יפיפיות, נסיעות לחו"ל, זיונים ושכטות על בסיס קבוע. היה לזה כמובן מחיר, פספסתי הרבה, אבל השכר הגבוה פיצה על זה. סידני2ב באה ולקחה אותי ביד, הסוכן שם לי את השק על הראש ויצאנו החוצה. הלכנו קצת, נפלתי כמה פעמים בדרך בגלל שהסוכן היה עסוק עם סידני2ב, אבל הוא אמר שזו אשמתי שיש לי שק על הראש.