האדם המכווץ

ביום שלישי בצהרים התכווצתי לתוך עצמי, ככה פתאום בזמן שהלכתי ברחוב. המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שלא נורא, היה אחד שהתעורר מקק, אפשר לחיות עם זה ויש בזה אפילו יתרונות. המשכתי לפגישה שלי, עם ידידתי הטובה חגית שישר אמרה, אוי, כמה רזית…!? חשבתי שזו דרך יפה להיות ״תקין פוליטי״ בקשר למצב המכווץ שלי. לא יודע, עניתי לה, זה קרה ככה לפתע פתאום. ממש יפה לך, אמרה חגית בפסקנות ולא ממש ידעתי איך להגיב. כלומר היא מלגלגת על המצב שלי או שהיא באמת מנסה לחזק אותי כאן? בסופו של דבר אנחנו שנינו גרים בתל אביב ושותים קפה יחד. אנחנו מוכנים לקבל פחות או יותר הכול, אז אני מעט מכווץ, למה זו צריכה להיות בעיה? את באמת חושבת שזה מתאים לי? בוודאי, היא ענתה, תראה כמה טוב אתה נראה ככה. אבל כמובן שזה מספיק, אתה לא צריך לרדת יותר. אז עכשיו הייתי באמת מבולבל, אם זה טוב, אז למה לא להתכווץ יותר? חשבתי שיש בזה סוג של עלבון וגם ביקורת לא בונה.

הרגשתי בודד מעט, לא קל להיות אדם מכווץ בעולם של אנשים רחבים. למשל, זה שהתכווצתי עדיין לא אומר שהמרחב האישי שלי הוא לא שלי.  אני לא רוצה להישמע כאילו אני מתלונן סתם כך, כי רוב האנשים יודעים לשמור על מרחק סביר ולא לחדור למרחב האישי שלי אפילו שאני כבר התכווצתי ולא נמצא שם. אבל לפעמים, בעיקר כשאני עומד בתור צפוף, כולם נדחקים ומשתלטים על המרחב שלי בגסות ובלי לבקש רשות. אז עם נשים אני עוד מנסה להיות סלחן ומנומס, בעיקר אם הן צעירות ועדין לא זכו לחינוך ותרבות, אבל הברברים מוציאים אותי מדעתי.  פעם אחת אמרתי לעצמי זין-בעין והחלטתי שאני נלחם ודוחף בחזרה. אבל הוא לא ויתר ולא היה מוכן לזוז מהמרחב שלי ועוד אמר: סליחה, אתה דוחף. עשיתי הערכת מצב מהירה. הבחור לא נראה לי איום משמעותי, אני מנצח אותו במכות. מצד שני, אני לא ברברי וגם מכווץ. כלומר אם נגיע לתחנת משטרה אני אדם מכווץ והוא אדם רחב, שיישב שם מול החוקר ויסביר לו שהוא עמד בתור והמכווץ הזה התחיל לדחוף אותו ולהשמיע איומים שדורשים ממנו לצאת עכשיו ומיד מתוך המרחב האישי שלו ולשמור ממנו מרחק. והחוקר גם הוא אדם רחב, לצד מי הוא יהיה? החלטתי לוותר.

אחד היתרונות הגדולים בלהיות אדם מכווץ זה החיסכון במים. אנשים רחבים נאלצים להשתמש בהרבה מים בשביל לעשות מקלחת, אבל אדם מכווץ נזקק בקושי לאצבעון וגם זה מתוך בזבזנות. היה ברור לי שאני יכול באופן תיאורטי לוותר על מקלחות לגמרי, כי מרוב שאני מכווץ מספיקה לי מולקולה אחד של לחות באוויר על מנת לעשות מקלחת כהלכה. אבל מקלחות היו וגם נשארו אחד התענוגות החביבים עלי ואין שום סיבה לוותר על זה, אפילו שאני מכווץ ולא באמת זקוק להן. אז החלטתי להיות מעט פזרן ולהשתמש בכוסית של מים למקלחת אחת, פעם ביום. התעלומה הגדולה התעוררה כאשר הלכתי לשירותים.  הסתבר שלמרות מצבי המכווץ אני עדיין פולט אותה כמות של חרא לסביבה כמו במצבי הקודם, לפני שהתכווצתי. חשבתי קצת על זה והגעתי למסקנה שמחוץ לסף האירוע שלי, לחרא יש גודל רגיל, אבל בתוך סף האירוע הוא חלק מהסינגולריות. עכשיו יכולתי לשבת ולהנות מהמקלחת שלי. שמפו וסבון היו מיותרים, והיה ממש מלא מים בכוסית והייתי מתקלח מינימום של חצי שעה עד שעה ביום, ענק.

יום אחד השותפה שלי לדירה, פזית, דפקה על הדלת של החדר שלי ואמרה שאנחנו צריכים לדבר. תגיד, היא שאלה, מה קורה? לא בדיוק הבנתי לאן היא חותרת אבל חשבתי שאני יודע מה הכיוון הכללי, כי מאז אותו יום שחזרתי הביתה מכווץ, היא התחילה להתנהג אלי באופן מעט משונה. כאילו כל עניין הכיווץ הזה שלי פוגע בה באיזו שהוא אופן ומונע ממנה להתייחס אלי בצורה נורמלית. פזית הייתה בחורה חמודה ומאד מסודרת ואני עשיתי כל מה שיכולתי בשביל שאפשר יהיה לחיות בכיף בבית וגם דאגתי לנקות ולסדר אחרי כל הזמן. פזית נראתה מעט נבוכה, אתה יושב במקלחת עם כוס של מים, אתה חושב שזה מספיק למקלחת ועוד של שעה? עכשיו הבנתי, היא רוצה להשתמש במים שאני חוסך בשביל המקלחות שלה ושל החברות הלסביות שלה.

עכשיו, נעזוב רגע את העובדה שאני הייתי צריך לעמוד בפני מטחים של בקבוקי בירה של החברה הקנאית והמטורפת האחרונה שלה שהייתה בטוחה שיש בינינו משהו, את העובדה שיש לה גם תמיד טעויות בחשבונות לרעתי, עכשיו היא גם מעוניינת לקבל את המים שאני חוסך במקלחת. הרי בסופו של דבר הייתי מעניק לה את המים בשמחה ובחינם, אפילו שוחד מיני לא הייתי מבקש וזה למרות שזה נראה היה לי כמו מחווה די מתבקשת. כלומר זה קורה כל הזמן, כולם מספרים איך זה קרה להם ויש על זה אפילו מלא סרטים. אז מה העניין אם זה יקרה פעם אחת גם לי? לא קרה. פזית לא חשבה אפילו בכיוון וזה די אכזב אותי. הסברתי לה שהמים שאני חוסך הם המים שלי וזה שאני חוסך משהו לא אומר שמיד אפשר לבוא ולבקש את זה. היא נראתה קצת יותר מבולבלת, אז החלטתי להסביר לה באופן ברור יותר. נכנסתי לעובר ושב  שלי והראיתי לה, תסתכלי, רק הוצאות, אין לי שום הכנסות. מה נשאר? המים של המקלחת. אז עכשיו את רוצה לבוא לקחת אותם סתם ככה, כי אני לא משתמש בהם, הרי אני מכווץ נכון? למה שלאדם מכווץ יהיו זכויות ורכוש? אתם נותנים זכויות לחתולים ונלחמים עבור יתוש נכחד באפריקה אבל לאדם שחי אתך בבית כבר כמה חודשים, סופג מטחים של בקבוקי בירה ולא מבקש אפילו מציצה בתמורה, זו נראית לי ממש הגזמה. עכשיו היא נראתה כאילו הרבצתי לה עם פטיש, אני חושב שאולי הגזמתי וזה בגלל שאני עדיין לא מודע לנוכחות שלי מחוץ לסף האירוע. חשבתי אולי לעבור להתנצלות אבל היא קמה וברחה מהחדר.

כנראה שאני אצטרך למצוא שותפה חדשה, פזית לא מתייחסת אלי כבר יומיים, לא קל לקבל את השונה, בעיקר כשהוא לא קיים. אני הרי מכווץ, זאת אומרת שאני לא קיים יותר במובנים של שאר אוכלוסיית האדם, הנוכחות שלי בעולם הרגיל היא רק הד של משהו שכבר לא קיים. כולם סביבי מסרבים לראות את השינוי, חוסר היכולת לקבל את המציאות מובילה אותם להחזיק בדמות שלא קיימת כבר בעולם המוחשי, לייחס לה צרכים אנושיים שלא קיימים אצלה יותר. למשל עבור כל בני האדם הגוף הוא מכשול. הוא פגיע מאד, רגיש, יש לו המון דרישות, כל הזמן דרישות. עכשיו צריך לאכול וללכת לחרבן, לעשות מקלחת, סקס, לצחצח שיניים ולישון מחר יום עבודה והוא לא נרדם, למה הגוף הזה לא נרדם? למכווצים אין כאלו בעיות הם לא זקוקים לכלום, הם כמו אטום שריסקו לו את החלקיקים פעם ועוד פעם. אוכל הוא חסר משמעות ולכן גם חירבון אינו קיים, סקס אף פעם לא היה הרבה אז קשה לי עדיין לדעת.

אלא שכאן התחיל משהו מוזר, אומנם אני לא הייתי זקוק יותר לאכול, לחרבן, לזיין ולישון, אבל ההד שהקיף אותי, ההילה הזו שנשארה במרחב שהיה פעם אני, התנהגה לפעמיים באופן שונה מזה שאני ציפיתי שהיא תתנהג. לי לא היה ספק שאנחנו צריכים להיות מתואמים וחופפים וברוב המקרים זה אכן היה ככה, לא היה צריך לעשות שום דבר חוץ מלטייל ולשכב על הגב שזה די פשוט. אבל לפעמיים שהיינו הולכים אז ההד שלי פתאום היה רץ לשיחים ובכל זאת מחרבן. זה התחיל להיות מובן אחרי שתפסתי אותו כמה פעמיים בלילה יושב ואוכל כאילו הוא ניצול שואה. היינו הולכים בין חנויות אז פתאום הוא היה גונב משהו ובורח משם ואני אתו כמובן, איפה עוד אני יכול להיות? זה היה נראה באמת מוזר ומביך שההד שלי בורח ומשאיר אותי שם לאכול את כל החרא לבד, ולך תסביר לשוטר שזה לא אתה אלא הדהוד שלך שעושה לפעמים דברים באופן עצמאי. כלומר הוא ממשיך להיות אני, האני הקודם שלי, הטרום התכווצות שעדיין נמצא שם בעולם ומנסה לחזור ולהשתלט על העניינים. בסוף פניתי אליו ישירות:  תגיד לי אתה מודע למה שאתה עושה? אתה לא מבין שאין לך יותר צורך בכל הרעל עכברים הזה? אבל זה נראה היה כאילו הוא עושה מאמץ גדול לא להקשיב לי. פעם אחת הוא אפילו סגר לעצמו את האוזניים וצעק, די שקט, תשתוק כבר! כלומר אם עד עכשיו לא יכולתי לדבר עם אף אחד, אז עכשיו גם עם עצמי אסור לי. זה נראה למישהו סביר שיגידו לו שאסור לו לדבר גם עם עצמו? מה גם שהעצמו הזה הוא בסך הכל איזה הדהוד שקשה לו לקבל את העובדה שהוא הולך ומתפוגג והוא מסרב לוותר ולהרפות, הוא נלחם. סבבה, מלחמה. אין לי מושג על מה ההד הזה חושב כשהוא מחליט לצאת איתי למלחמה.

ישבתי בבית וראיתי סדרה. אחת הטובות, כולם היו שם רעים. הם עסקו כמובן בסחר בסמים וגם רצחו אחד את השני בשביל עוד כסף כולל משפחות אם היה צורך ובסוף תמיד היה. הראש שלי כאב והייתי מאד עייף, קבעתי עם חגית, רציתי לוותר אבל ידעתי שבשבילה זה יהיה עוד סימפטום אז עשיתי מאמץ ויצאתי לדרך. נשמתי עמוק וניסיתי לכווץ את הכאב בראש שלי כמה שיותר, להקטין אותו, עד שיעלם. הלכתי לאט נשמתי עמוק והורדתי הכול למטה חזק. נשמתי את האוויר הרטוב והקר, העלים ברוח ואז גל חום מתפרץ בבטן ועף למעלה אל הראש שלי. הרגשתי חום בכל הגוף וסחרחורת. התיישבתי ונשמתי עמוק מנסה לגרש את הערפל בראש. אנשים הסתכלו עלי, ואישה אחת מבוגרת ניגשה אלי ושאלה אם אני  בסדר, רציתי להגיד לה שלא כל כך אבל במקום זה שמעתי את עצמי אומר, הכול בסדר סבתא, יש לך אולי עשרה שקלים? היא הסתכלה עלי במבט מוזר הסתובבה והלכה. לא בדיוק הבנתי מאיפה יצא לי המשפט הזה. נשמתי לאט, מנסה להסדיר את הנשימה שלי. הראש שלי מעורפל לגמרי, אז אמרתי  לעצמי  "די מספיק עם השטויות, קום כבר על הרגלים ותתחיל ללכת, אל תתבטל לי פה עכשיו". קמתי והתחלתי ללכת, לא ידעתי שיש לי את הכוחות האלה. בדרך כלל במקרה כזה הייתי מתקשר למונית וחוזר מיד הביתה.

המשכתי לפגישה שלי עם ידידתי הטובה חגית. עליתי לאט במדרגות מתנשף. חגית ואני חברים המון שנים והתחביב שלה בחיים היה לספר לי כמה אני מדאיג אותה. כל פעולה שלי הייתה סימפטום או אינדיקטור למצבי המדרדר. חגית פתחה את הדלת, נראית חגיגית כהרגלה וישר אמרה, אוי, כמה רזית…!?  לא יודע, עניתי לה, זה קרה ככה לפתע פתאום. ממש יפה לך, אמרה חגית בפסקנות.  את באמת חושבת שזה מתאים לי? בוודאי, היא ענתה, תראה כמה טוב אתה נראה ככה. אבל כמובן שזה מספיק, אתה לא צריך לרדת יותר. נכנסנו והתיישבתי בסלון. חגית הלכה להכין תה ואני ישבתי ולא אמרתי כלום. שמעתי את חגית מדברת אלי מהמטבח אבל לא עניתי לה. היא יצאה החוצה עצבנית ושאלה אתה הפסקת לשמוע, או שסוף סוף הפסקת לדבר? לא היה לי שום דבר מה לומר לה, המוח שלי היה נעול, סגור, אין גישה לאוצר המילים. משום מה הרעיון הזה מאד הצחיק אותי וגיחכתי לעצמי. חגית הסתכלה עלי במבט מוזר. אחרי עשר דקות של שתיקה חגית אמרה לי שזה כבר לא מצחיק, רציתי לומר לה משהו אבל לא הצלחתי להוציא מילה מהפה וכל הזמן הזה היה את קול הפנימי קטן ומעצבן שאמר, עלי לא דורכים, אף אחד לא יעשה ממני אבק אדם, עכשיו לסתום את הפה ולא לומר אף מילה, אני לא מדבר. אחרי עוד 5 דקות, חגית אמרה לי, טוב אני מבקשת שתלך. היא בכתה עכשיו, הרגשתי שאני רוצה לחבק אותה ולומר לה שאני מצטער אבל לא יצא כלום. אז קמתי ויצאתי מהדירה.