האדם המכווץ מכה חזרה

 ביום שלישי בצהרים באמצע הדרך לפגישה עם ידידתי הטובה חגית, התכווצתי לתוך עצמי. זה קורה, לא נורא, היה אחד שהתעורר מקק, אפשר לחיות עם זה ויש בזה אפילו יתרונות. המשכתי לפגישה שלי עם ידידתי הטובה חגית, שישר אמרה, אוי, כמה רזית…!? חשבתי שזו דרך יפה להיות ״תקין פוליטי״ בקשר למצב המכווץ שלי. לא יודע, עניתי לה, זה קרה ככה לפתע פתאום. ממש יפה לך, אמרה חגית בפסקנות ולא ממש ידעתי איך להגיב. כלומר היא מלגלגת על המצב שלי או שהיא באמת מנסה לחזק אותי כאן? בסופו של דבר אנחנו שנינו גרים בתל אביב שותים קפה יחד. אנחנו מוכנים לקבל פחות או יותר הכול, אז אני מעט מכווץ, למה זו צריכה להיות בעיה? את באמת חושבת שזה מתאים לי? בוודאי, היא ענתה, תראה כמה טוב אתה נראה ככה. אבל זה מספיק, אתה לא צריך לרדת יותר. אז עכשיו הייתי באמת מבולבל, אם זה טוב, אז למה לא להתכווץ יותר? חשבתי שיש בזה סוג של עלבון וגם ביקורת לא בונה.

הייתי מעט בודד, לא קל להיות אדם מכווץ בעולם של אנשים רחבים. זה שהתכווצתי לא אומר שהמרחב האישי שלי כבר לא שלי. אני לא רוצה להישמע כאילו אני מתלונן סתם כך, כי רוב האנשים יודעים לשמור על מרחק סביר ולא לחדור למרחב האישי שלי אפילו שאני כבר התכווצתי ולא נמצא שם. אבל לפעמים, בעיקר כשאני עומד בתור צפוף, כולם נדחקים ומשתלטים על המרחב שלי בגסות ובלי לבקש רשות. אז עם נשים אני עוד מנסה להיות סלחן ומנומס, בעיקר אם הן צעירות ועדין לא זכו לקבל חינוך, אבל הברברים מוציאים אותי מדעתי. פעם אחת אמרתי לעצמי זין-בעין והחלטתי שאני נלחם ודוחף בחזרה. אבל הוא לא ויתר ולא היה מוכן לזוז מהמרחב שלי ועוד אמר: סליחה, אתה דוחף. עשיתי הערכת מצב מהירה. הבחור לא נראה לי איום משמעותי, אני מנצח אותו במכות. מצד שני, אני לא ברברי וגם מכווץ. כלומר אם נגיע לתחנת משטרה, אני אדם מכווץ והוא אדם רחב, נשב מול החוקר, הוא יספר  לו איך הוא  עמד בתור לקנות כרטיסים והמכווץ הזה התחיל לדחוף  ולהשמיע איומים ולדרוש ממנו לצאת עכשיו ומיד מתוך המרחב שלו. החוקר שהוא גם אדם רחב, לצד מי הוא יהיה? החלטתי לוותר.

אחד היתרונות הגדולים בלהיות אדם מכווץ זה החיסכון במים. אנשים רחבים נאלצים להשתמש בהרבה מים בשביל לעשות מקלחת, אבל אדם מכווץ נזקק בקושי לאצבעון וגם זה בהגזמה. אמנם יכולתי לוותר לחלוטין על מקלחות, כי מרוב שאני מכווץ מולקולה אחת של מים עבורי היא כמו אוקיינוס, אבל מקלחות היו וגם נשארו אחד התענוגות החביבים עלי ואין שום סיבה לוותר על זה, אפילו שאני מכווץ ולא באמת זקוק להן. אז החלטתי להיות מעט פזרן ולהשתמש בכוסית של מים למקלחת אחת, פעם ביום. התעלומה הגדולה התעוררה כאשר הלכתי לשירותים. הסתבר שלמרות מצבי המכווץ אני עדיין פולט אותה כמות של חרא לסביבה כמו במצבי הקודם, לפני שהתכווצתי. חשבתי קצת על זה והגעתי למסקנה שמחוץ לסף האירוע שלי, לחרא יש גודל רגיל, אבל בתוך סף האירוע הוא חלק מהסינגולריות. עכשיו יכולתי לשבת ולהנות מהמקלחת שלי. שמפו וסבון היו מיותרים, היה מלא מים בכוסית והייתי מתקלח מינימום של שעה ביום, ענק. 

יום אחד השותפה שלי לדירה, פזית, דפקה על הדלת של החדר שלי ואמרה שאנחנו צריכים לדבר. תגיד, היא שאלה, מה קורה? לא בדיוק הבנתי לאן היא חותרת אבל חשבתי שאני יודע מה הכיוון הכללי, כי מאז אותו יום שחזרתי הביתה מכווץ, היא התחילה להתנהג אלי באופן מעט משונה. כאילו כל עניין הכיווץ הזה שלי פוגע בה באיזה אופן ומונע ממנה להתייחס אלי בצורה רגילה. פזית הייתה בחורה נחמדה, מאוד מסודרת ואני עשיתי כל מה שיכולתי בשביל לחיות יחד בשלום ובאחווה. פזית נראתה מעט נבוכה, אתה יושב במקלחת עם כוס של מים, אתה חושב שזה מספיק למקלחת ועוד של שעה? עכשיו הבנתי, היא רוצה להשתמש במים שאני חוסך בשביל המקלחות שלה ושל החברות הלסביות שלה. 

נעזוב רגע את העובדה שהייתי צריך להתגונן בפני מטחים של בקבוקי בירה שהחברה המטורפת האחרונה שלה זרקה עלי כי הייתה בטוחה שיש בינינו משהו. את זה שיש לה תמיד טעויות בחשבונות לרעתי, שהיא אוכלת את התותים שאני קונה אצל הקווקזי בשוק, עכשיו היא גם רוצה את המים שאני חוסך במקלחת. הרי בסופו של דבר הייתי מעניק לה אותם בשמחה, אפילו שוחד מיני לא הייתי מבקש בתמורה, למרות שזו נראה מחווה מקובלת בין שותפים ויש על זה גם הרבה סרטים. למה שזה לא יקרה פעם אחת גם לי? לא קרה. פזית בכלל לא חשבה בכיוון וזה היה  מאכזב. הסברתי לה שהמים שאני חוסך הם המים שלי וזה שאני חוסך לא אומר שאפשר לקחת את זה. היא נראתה קצת יותר מבולבלת, אז הסברתי באופן ברור יותר. נכנסתי לחשבון עובר ושב והראתי לה, תסתכלי, רק הוצאות, אין לי שום הכנסות. מה נשאר, המים של המקלחת. אז עכשיו את רוצה לקחת אותם כי אני לא משתמש בהם, הרי אני מכווץ נכון? למה שלאדם מכווץ יהיו זכויות ורכוש? את וחבורת הלסביות שלך נלחמות על זכויות החתולים ומחבלים, אבל  אני, שחי אתך בבית כבר כמה חודשים, סופג מטחי בקבוקים וצריך לשבת בשקט בחדר שלו בזמן שאת מזדיינת עם החברות שלך בלי לקבל אפילו מציצה חברותית קטנה, עכשיו אני צריך לתת לך את המים שלי? פזית נראתה כאילו נתתי לה מכה עם פטיש בראש, יכול להיות שהגזמתי מעט, חשבתי אולי לעבור להתנצלות אבל היא קמה וברחה מהחדר. 
כנראה שאני אצטרך למצוא שותפה חדשה, פזית לא מדברת איתי יותר, לא קל לקבל את השונה, בעיקר כשהוא לא קיים. אני הרי מכווץ, זאת אומרת שאני לא קיים יותר במובנים של שאר אוכלוסיית האדם, הנוכחות שלי בעולם הרגיל היא רק הדהוד של משהו שכבר לא קיים אבל לא לגמרי נעלם.  עבור כל בני האדם הגוף הוא מכשול. הוא פגיע מאד, רגיש, יש לו המון דרישות, כל הזמן דרישות. צריך לאכול וללכת לחרבן, לעשות מקלחת, לעשות ביד, לצחצח שיניים ולישון מחר יום עבודה והוא לא נרדם, למה הגוף הזה לא נרדם. למכווצים אין כאלו בעיות הם לא זקוקים לכלום, הם כמו אטום שריסקו לו את החלקיקים פעם ועוד פעם. אוכל הוא חסר משמעות ולכן גם חירבון אינו קיים, סקס אף פעם לא היה הרבה, אז קשה לדעת.

אלא שמשהו היה מוזר, אומנם אני לא הייתי זקוק יותר לאכול, לחרבן, לזיין ולישון, אבל הדהוד שהקיף אותי, ההילה שנשארה במרחב שהיה פעם אני, התנהגה לפעמיים באופן שונה מהאופן שבו  היא הייתה צריכה להתנהג. אנחנו היינו צריכים להיות חופפים וברוב המקרים זה היה ככה, לא הייתי צריך לעשות כלום חוץ  מלטייל ולשכב על הגב שזה די פשוט. אבל לפעמים הדהוד שלי היה רץ לפתע לשיחים ומחרבן. הבנתי למה אחרי שתפסתי אותו בלילה יושב במטבח ואוכל כאילו הוא ניצול שואה. היינו הולכים  לשוק ולפתע  ללא שום התראה הוא היה גונב משהו ומתחיל לברוח. אני אחריו כמובן, זה מטומטם להישאר שם לאכול את כל החרא לבד, לך תסביר לשוטר שזה לא אתה אלא הדהוד שלך, שעושה לפעמים דברים באופן עצמאי. הוא ממשיך להיות אני, האני הקודם שלי, הטרום התכווצותי עדיין נמצא שם בעולם ומנסה לחזור ולהשתלט על העניינים. בסוף פניתי אליו ישירות:  תגיד אתה מודע למה שאתה עושה, אתה לא מבין שאין לך יותר צורך בכל הרעל עכברים הזה. אבל הוא לא הקשיב לי, פעם אחת הוא אפילו סגר לעצמו את האוזניים וצעק, די שקט, תשתוק כבר! כלומר אם עד עכשיו לא יכולתי לדבר עם אף אחד, אז עכשיו גם עם עצמי אסור לי. נראה למישהו סביר שיגידו לו שאסור לו לדבר גם עם עצמו. מה גם שהעצמו הזה הוא בסך הכל איזה הדהוד שקשה לו לקבל שהוא מתפוגג ובקרוב יעלם. 

למחרת החלטתי שהגיע הזמן למנף את המצב, ידעתי שיש לי משהו ביד, אוצר אמיתי. זו לא הייתה ידיעה פנימית כי לאנשים מכווצים אין פנים וחוץ, הם מכווצים באופן כזה שלא נשאר מקום לפנים וחוץ ולכן הם יודעים הכל, לכן היה לי  ברור מה אני צריך לעשות ונסעתי ישר לגלילות. השומר עצר אותי בכניסה, אמרתי לו שאני רוצה להפעיל את הפרוטוקול, לא זכרתי איזה בדיוק, אבל הנחתי שהוא יבין לבד. הבהרתי לו גם שאני לא איזה תמהוני מסומם, זה עסק רציני יותר ממה שנראה לו ואני לא יכול לפרט מעבר לכך כי הוא רק שומר עלוב בשער. הוא קלט שאני רציני, זז מעט אחורה ושאל אם יש לי נשק. יפה, החבר'ה כאן מקצוענים ומבינים עם יש להם עסק, זה לא עוד ליצן שבלע פטריה אחת יותר מדי ומגיע עם הנונצ'קו שלו להתגייס למוסד, אלא הדבר האמיתי. ברור שלא הבאתי שום נשק, למרות שהיה לי בבית אקדח צלילה כפול קנה. בניתי אותו לבד משני רובי חצים לדייג תת ימי שחיברתי עם אזיקונים ונייר דבק, אבל השארתי אותו בבית כי זה תמיד הרבה יותר מקצועי להשאיר לעצמך נשק, כסף ודרכון נוסף בבית הבטוח שלך. המקצוען הודיע משהו בקשר וביקש ממני לחנות ולצאת מהרכב. הופיע רכב עם אורות מהבהבים ויצאו ממנו עוד מקצוענים. הגיוני, סוכן מכווץ זה לא משהו שהם רואים כל יום ואני מודה שזה קצת מלחיץ. עמדתי שם זקוף ומאושר, כמו נשיא ארה"ב שעומד וממתין רגוע ומשועמם ליד המטוס שלו מוקף מאבטחים מכל הכיוונים. 

הגיע רכב נוסף, הפעם אזרחי, וירד ממנו אדם לבוש חליפה, נראה כמו פקיד. כמה לא מפתיע, הם תמיד פקידים, יושבים מאחורי השולחנות הבטוחים והנעימים שלהם ושולחים אותנו לאכול חרא בשטח. הפקיד חייך אלי הושיט יד ואמר, הייתה לי הרגשה שאנחנו ניפגש שוב בקרוב. עכשיו הייתי מופתע. לא שיערתי שהם יודעים עלי ומחכים לי. לעזאזל! הם ידעו עלי כל הזמן, בטח גם עקבו אחרי מילדות לראות איך אני מתפתח ואם אני אצליח להתכווץ להפוך למבצעי. הוא הזמין אותי להיכנס לרכב, ונסענו משם. הסתכלתי על המכונית שלי נעלמת וקצת הטריד אותי שלא לקחתי את מעיל הדובי שלי, יש לי אותו הרבה שנים, הוא כבד אבל מחמם ונעים. הפקיד רק חייך ואמר, על תדאג אנחנו נדאג לפנות אותה. הוא ישב ליד הנהג והם דיברו כל הדרך אבל לא הצלחתי לשמוע כלום. חשבתי שזה מעט לא מנומס, אבל גם הבנתי שכאן אני כבר נכנס אל תוך הלא נודע. לא באמת חשבתי על כל העניין הזה של להתגייס לעומק. כלומר, לאלה משימות בדיוק אני מתאים כסוכן מכווץ, מהם תנאי העבודה? 

הגענו לבניין מוזנח, הוא נראה היה יותר כמו איזה מוסד ממשלתי ולא מתקן ביטחוני. ממזרים שכמותם, אפילו אני לא הייתי חושד שיש כאן מבנה מבצעי. הרכב עצר לפני שער ברזל כבד, לא ראיתי שומר אבל הנהג דיבר עם מישהו והשער נפתח. זו הייתה חצר גדולה וסגורה, המישהו פתח את הדלת ומשך אותי החוצה, הוא לא היה נחמד, הזכיר לי את המוכר הקווקזי מהשוק שהיה לו דוכן תותים. הקווקזי דחף אותי לתוך הבניין, הלכנו במסדרון מסריח משתן, והוא זרק אותי בכוח לתוך חדר בלי חלונות. היה שם רק כסא פלסטיק זול וחוץ מזה כלום. התישבתי בשקט ועשיתי מאמץ להיראות רגוע, הם הרי יושבים מול המסכים ומנתחים כל תנועה של שרירי הפנים. מקצוען יודע שהוא לא יכול לקבוע איך האויב יפעל אבל הוא יכול לשלוט בתגובות שלו. אני חושב שהם סרקו אותי משהו כמו חצי שעה, השתדלתי לא לחשוב על כלום ואני גם רגיל לחכות. הטכניקה שלי היא לגלוש מנטלית על הזמן. בסוף נכנסה מישהי חמודה ואמרה בנימוס, בוא אחרי בבקשה. גם חמודה וגם מחונכת, לא כמו הקווקזי, שכל העסק יגמר אני לא קונה אצלו יותר שום תותים. היא הובילה אותי לחדר חקירות, היה שם רק שולחן ושני כיסאות ועל אחד מהם ישב רחב. רבותי, הרחב הזה היה בן זונה של רחב, הוא נשפך לכל הכיוונים, מדושן כמו חזיר. ברוך שובך חומר, הייתה לי כל הזמן הרגשה שניפגש שוב. ניסיתי להיזכר מאיפה אני מכיר אותו ולא הצלחתי. הוא ישר קלט אותי. אתה לא זוכר כלום, לא נורא, אנחנו נעזור לך להחזיר את זה. במחלקה מאוד שמחים לשמוע שאתה חוזר. ואז הוא רכן אלי ורמס לגמרי את המרחב שלי. אתה לא מצליח לעשות מה שמבקשים ממך, אני יודע שזו לא משימה פשוטה אבל אתה חייב להמשיך לנסות אחרת תצטרך לחזור לכאן כל פעם מחדש. לא היה לי מושג על מה מדבר הרחב הזה, יש משהו שאני צריך לעשות ואין לי מושג מה. אבל היה ברור שצריך להיזהר מהרחב הזה, הוא נראה כמו שק של צרות מהגיהינום, לכן המשכתי לשבת שם ולחייך בלי לומר מילה. לא היה לי מה לומר גם אם רציתי, אבל העדפתי לראות את כל המצב כאילו אני בוחר לא לומר את מה שאין לי להגיד. רחב צחק, יצא מהחדר והשאיר שוב לבד. לדעתי עברה שעה עד שהדלת נפתחה והריח הכה בי, מיד ידעתי שזו פצצה, לא סתם פצצה, פצצה חלומית. עקבים, גרביונים שחורים וחצאית, שיער שחור ופנים של רוצחת. הרוצחת התיישבה והסתכלה עלי במבט אפור, שלום אני אורית, יש לי כמה שאלות אליך. הרגשתי איך הביטחון העצמי חוזר אלי, זו חוקרת של המשרד, עכשיו צריך לבדוק אם הם רציניים. נשמתי עמוק ושחררתי לאט, עד שהרגשתי שהדהוד  שלי בעולם התופעות נעלם לגמרי. את רואה אותי? היא חייכה חיוך קריר ואמרה, נניח שלא? 

מה זאת אומרת נניח שלא? או שכן או שלא. 

נניח שלא, לשם הטיעון. נניח שאני לא רואה אותך, מה הלאה?

לא הייתי מוכן לזה, הגברת אשת מקצוע והעסק הזה רציני. כנראה שלהיות מכווץ זה לא מספיק, צריך לדעת גם איך להשתמש בזה, להבין את היישומים ולא רק מבחינת חיסכון במים, כי זה סתם להיות מעמד בינוני,  למנף את זה על מנת להשיג יתרון מבצעי, זו החוכמה. 

אני הפוטון השחור, חומר אפל בעולם של אור. 

בכל חריץ אני עובר ושום מבט אותי לא יסדר. 

היזהר והישמר כי משק כנפי הלא כלום הבלתי נראה, 

עולמות שלמים הוא משמיד וגם בורא. 

היא הביטה בי מעט מופתעת. יש לי כמה כדורים במחסנית ולפעמים אני מחליט שהגיעה הזמן לשחרר איזה צרור. שימי לב טוב אמרתי, אני ממוקד מטרה ברמה הסאב-קוונטית. אני צריך להגיע להמבורג ביום רביעי בשעה 11:36 לקנות אבקת כביסה. אלא שהמוצר לא רשום בקופה ולכן המוכרת המוסלמית תיגש למנהל, שגם הוא מוסלמי, זו הרי המבורג. הם יחפשו את המחיר כמה דקות  ובגלל זה הוא יאחר לדרשה במסגד עם אימאם הטרוריסט שהגיע לגייס מחבלים מתאבדים והנה מנעתי פיגוע אסטרטגי. בשביל להוכיח שאני רציני אז אני כבר עונה לשאלה שעדיין לא נשאלה אבל סביר שתשאל, איך אני יודע מה צריך לעשות? זו שאלה טובה, נגיד המשימה היא לפוצץ משהו? עכשיו השגתי את תשומת ליבה של הסוכנת אורית והיא נעה על הכיסא שלה, לדעתי היא הייתה מחורמנת, ורשמה לעצמה הערות. הגיוני להניח שהסוכנת אורית לא ראתה שטח מימיה ובזמן שאנחנו אוכלים חרא, היא מבלה בבתי קפה ומסעדות של הייטקיסטים צעירים ופלצנים, מחפשת זיון עשיר. אז איך אני יודע מה צריך לפוצץ? זה פשוט, מרגע התכווצתי התבטלו אצלי הממדים, אני נמצא מחוץ לזמן ולמרחב האנושי המוגבל שלך, אני מחובר בקשר סאב קוונטי לכל חלקיק ביקום וכנראה גם מעבר לו, הם זהים, מחוברים ומשפיעים אחד על השני.  להבדיל למשל מזוג אחיות שגרות קומה מעלי וכל היום רק צורחות אחת על השנייה בלי להקשיב. אחת מהן שמנה כמו פרה ישמור אלוהים וגם שונאת גברים, אבל אחותה יש לה גוף פצצה, שפתיים של מוצצת והיא גם נדלקה עלי. אורית כבר לא חייכה, מסתבר שאפשר ללמד כלב זקן תרגילים חדשים, בגלל זה אני אוהב את המוסד, הם ארגון לומד, גמיש, לא מאובן כמו ארגוני ביון אחרים. אורית אספה את הדברים שלה ואמרה, אתה תישאר כאן לאבחון  שאחריו נקבע איך אנחנו מתקדמים, היא חייכה עוד חיוך קר ודומם והלכה. 

הגיע שוב הבריון הקווקזי ושוב תפס אותי בכוח, ניסיתי להתנגד במחשבה אבל זה לא הצליח הפעם. הבריון דחף אותי במסדרון עד שהגענו לדלת משוריינת, הוא הצמיד את היד לקורא, הדלת נפתחה והוא שוב זרק אותי פנימה בכוח וטרק אחרי את הדלת. הבטתי מסביב וכמעט התעלפתי מרוב הפתעה, זה היה אולם גדול, היו שם עוד אנשים וכולם היו מכווצים, חדר שלם מלא מכווצים, חשתי גל של הקלה מציף אותי, אני לא לבד בעולם. ניסיתי ליצור קשר עין עם מישהו אבל כולם נמנעו מיצירת קשר עין והתנהגו כאילו אני לא שם. מוזר, אף אחד לא ניגש אלי לברך לשלום, שום קולגה לא בא ללחוץ לי את היד. הרגשתי איך המבטים שלהם בולשים אחרי אבל לא הצלחתי לתפוס אף אחד מסתכל. התחלתי ללכת מצד לצד והצצתי עליהם, מנסה לראות אם מישהו עוקב אחרי, אף אחד לא הזיז את הראש שלו בכיוון שלי, הם המשיכו בעניינים שלהם בלי להתייחס אלי, סבבה אני מבין שהעסק הזה אכזרי, זו לא תנועת נוער, אתה לא נמדד ביכולת שלך לאמפתיה אלא ביכולת לחסל את השותף שלך אם הוא מעכב אותך ומפריע לביצוע המשימה. החלטתי שברומא צריך להיות ברברי, כי הם ניצחו את האימפריה, אז התקרבתי למישהו שנראה היה בגודל פחות או יותר זהה לשלי, ודחפתי אותו מהכיסא בכוח. הוא נפל על הרצפה והתיישבתי במקומו, הפחדן קם וניסה לדחוף אותי חזרה. הוא צעק, יא מניאק, יא מניאק, קפצתי עליו והתחלתי לחבוט בו, מישהו קפץ עלי מאחורה והתחיל לחנוק אותי, היו צעקות, מכות! מכות! הדלת נפתחה ונכנסו שני גברים, הם תלשו אותי, גררו אותי לחדר, נעלו את הדלת והלכו.  

הדבר הראשון שראיתי את מעיל הדובי שלי מונח שם וזה כבר עשה אותי מאושר. זה מעיל שקניתי לפני כמה שנים בהולנד והוא פשוט מעיל פלא. התיישבתי על המיטה וראיתי את מברשת השיניים שלי ובארון היו גם בגדים נוספים שלי. בקיצור הכניסו אותי לכאן בצורה מסודרת ובטח היה מישהו קרוב אלי שעזר להם. השעה הייתה עוד מעט שש בערב ואני לא אכלתי כלום מהבוקר. התחלתי לדפוק על הדלת ולצעוק, תפתחו, תפתחו בני זונות, אני רעב. הדלת נפתחה וזה היה רחב, הוא דחף אותי בעצם הנוכחות הרחבה שלו ואני נפלתי על המיטה. רחב אמר, חומר אם תהיה בריון, אנחנו לא ניתן לך לצאת מהחדר. השפלתי את המבט, אני יודע להודות בטעות, אני לא אדם אלים, גם די הגיוני שבשביל ריקוד הקופים יש להם גורילות, אני כאן בשביל משחק שחמט. אמרתי סליחה, בבקשה אל תעיפו אותי. רחב צחק ונתן לי טפיחה אדירה על הכתף, ואז הסתכל לי בעיניים ואמר תיזהר, אתה זוכר מי אני ומה אני יכול לעשות, נכון? לא זכרתי כלום אבל הנהנתי. הוא יצא והשאיר את הדלת פתוחה, יצאתי החוצה והתיישבתי על כיסא פנוי, לא הסתכלתי על אף אחד, לא באופן ישיר כמובן, לקחתי עיתון, הוא היה ברוסית, עשיתי כאילו אני קורא אבל בעצם הבטתי מסביב, ישב שם אדם לא צעיר, הוא נראה כאילו הוא ממש מתעמק בעיתון רוסי אבל אז הוא הרים את העיניים, המבטים שלנו הצטלבו לרגע מהיר כי הוא מיד הרים את העיתון באופן שלא ראיתי את הפרצוף שלו יותר. היה שם גם מסך שהקרין לדעתי רק פרסומות גם כן ברוסית. הכול היה ממש שקט, אף אחד לא דיבר, היה מתח באוויר, פתאום צלצול וכולם קמים והולכים ואני אחריהם לחדר האוכל. מישהו הסתובב וחילק חמגשיות, הוא הגיע אלי, הניח חמגשית אבל אז התכופף אלי ולחש לי באוזן, אתה בולע את זה ומיד אחר כך הולך לחרבן את זה, ברור? אמרתי לו, תודה, זו דרך מאד מיוחדת לומר בתיאבון. הוא הסתכל עלי ואז צעק: אידיוט! למה אתה חושב שאני אומר לך בתיאבון? כל מה שאמרתי לך זה שאתה צריך לבלוע את זה ואז ללכת לחרבן את זה החוצה. זה נשמע לך בתיאבון? היית מטומטם ונשארת מטומטם. אז הוא פנה לכולם וצעק,  ושלא תתחילו לחשוב שאתם כאלה חכמים גדולים, אתם לא, הייתם מטומטמים ונשארתם מטומטמים ולכן אתם פה ואני צריך להיות תקוע אתכם ולחלק לכם הוראות שקיבלתי מגבוה, אבל במקום פשוט לעשות מה שאני אומר, אתם ממשיכים לשאול את אותן שאלות מפגרות. הוא חזר אלי, הנה בבקשה בואו נעשה ניסוי, תשאל אותי שאלה. הוא עמד רוטט בציפייה. נשמתי עמוק וניסיתי להירגע, אבל לכל מקרה החזקתי במזלג מפלסטיק. ידעתי שבמצבים כאלה אסור לאבד שליטה, הכלב רץ אחרי המקל, הנמר קופץ על מי שזורק, אבל לא היה לי מושג מה לעשות, אז התחלתי לאכול. הוא זינק באוויר מרוב אושר וצעק: רואים, אמרתי לכם שהוא מטומטם, בור טיפש וכסיל, אני אליהו השליח! אני מוסר לכם הוראות מגבוה. אני אומר לכם לבלוע ואז ללכת לחרבן את זה. אבל אליהו, זה מסריח ומגעיל. מה אני יכול לעשות, יש עוד דרך שאני יכול להעביר לכם את ההוראות המחורבנות? הוא הסתובב והמשיך לחלק חמגשיות. אף אחד לא פנה אלי והסביר לי מה קורה, אף אחד לא אמר לי שום מילה. התחלתי לאכול פתאום הרגשתי שיש לי משהו בפה, חפץ קשה, לעזאזל! הוא אמר: 'תבלע את זה'. בלעתי. לעזאזל! עכשיו אני צריך ללכת לחרבן את זה החוצה וזה יהיה מגעיל ומסריח. 

סיימתי מהר לאכול והלכתי לחדר שלי וחיכיתי. לא הרגשתי שום לחץ, אכלנו ארוחה קלה אז לא הייתה תוצרת. ככה עבר לו הזמן ואז התעוררתי והרגשתי צורך לחרבן. זה היה מגעיל ומסריח מספיק ולא צריך לרדת לפרטים. שטפתי ידיים כמו שלא שטפתי בחיים. זה היה בורג מתכת קטן, כל העסק הזה התחיל לעצבן אותי, זה דבר אחד להיות מי  שמזבל לאנשים אחרים את המוח ודבר אחר שמזבלים לך את המוח. הבנתי מה הבעיה שלי, אני נחמד לאנשים יותר מדי, סבלני, משתף פעולה, די נמאס לי. ניגשתי אל הדלת הנעולה ונגחתי בה בכוח עם הראש. המכה הייתה כל כך חזקה, שראיתי שחור ונפלתי. פתחתי עיניים והתרוממתי המום, עדין רואה כוכבים, עמדתי במסדרון, מחוץ לחדר שלי. הייתי קצת מופתע, אבל זה קורה לכולם. סופרמן, ניאו, הנינגה האמריקאי. רק פלצנים של כורסא, שבחיים שלהם לא היו תחת אש חושבים שהם לא ישתינו במכנסים בפעם הראשונה.  עצמתי עיניים והלכתי אל הדלת, זה היה כמו ללכת לתוך וילון והייתי שוב בחדר שלי. ידעתי, אבל אף אחד לא האמין לי, כולם חשבו שאני משוגע. לא בזבזתי זמן, לבשתי את המעיל דובי ויצאתי שוב דרך הדלת למסדרון ומשם  לאולם המרכזי. עברתי את דלת כניסה המשוריינת של המחלקה וצעדתי סמוי מהעין חולף על פני אנשי צוות שלא הרגישו בקיומי, אל החצר, הקווקזי ישב שם בחוץ קורא עיתון ברוסית. היה שם מוט ברזל חלוד, תפסתי אותו והרבצתי לקווקזי בכל הכוח מכה איומה בראש, שילמד להתנהג. עברתי את שער הברזל כאילו הוא לא שם והנה אני מחוץ למתקן. ירד גשם שוטף בחוץ. הבטתי לשמיים, צחקתי בקול גדול ונכנסתי לבית קפה ליד הנמל בהמבורג. הזמנתי דאבל אספרסו בגרמנית שוטפת וחיכיתי להוראות.  

נכתב על ידי: ירון הירש שחר