האדם המואר

סיפור שקרה באמת אבל חלקית

זכיתי בהארה, ממש כמו בכול הסיפורים זה קרה לי ככה פתאום, ישבתי על ספסל בגינה מקשיב לרוח נושבת מזיזה את ענפי העצים, מקשיב לציוץ ציפורים, שמש חיוורת של סתיו שלחה קרנים אחרונות אדומות אל השמיים המעוננים, ילדים משחקים, אימהות צעירות, פתאום בום, פיגוע התאבדות באוטובוס שעומד ממש ליד בתחנה. הרסיסים של הפיצוץ עפים לכול עבר פוגעים בילדים ובאימהות, האוזניים שלי מצלצלות. אני קם והולך לאוטובוס המרוסק, מסביב אנשים מדממים צורחים בלי קול, אני מגיע לתחנה ועולה לאוטובוס. חלקי אנשים מפוזרים בכול מקום וקשה להבדיל בין איבר אנושי ושברים של האוטובוס. שוכב שם אדם שהרגל שלו נמצאת בתוך האש והוא מנסה להזיז אותה אבל לא מצליח, הוא מנסה לקחת אותה הצידה, להוציא אותה מהאש, אבל הוא לא מצליח. אני עומד שם ומביט בו, לא מסוגל לזוז. מישהו תופס אותי ומוציא אותי מהאוטובוס, אני עומד בחוץ ומגלה שאני לא נושם, אני פותח את הפה ומנסה להכניס אוויר לריאות אבל לא מצליח, אני מנסה בכול הכוח לנשום, אבל לא מצליח, אני מנסה לצעוק אבל לא יוצא שום קול כי אין לי אוויר. הראיה שלי מתחילה להיטשטש, אני מביט בעולם דרך משקפת הפוכה, יש לי סחרחורת, אני עומד ליפול ואז נשמעת צרחה איומה, צרחה שחודרת לתוך הראש שלי כמו כדור בין העיניים והראש שלי מתפוצץ. הריאות שלי מתמלאות בבת אחת באוויר, אני שומע עכשיו. האוויר מלא בצעקות וזעקות כאב, יש עשן שחור ומסריח של פלסטיק ובשר שרוף והכול מלא שברים, דם וחרא. כוחות ההצלה מתחילים להגיע, אמבולנסים, מכבי אש, משטרה. אני הולך משם, צועד ברחוב בדרך המוכרת, אבל הכול נראה לי חדש, כאילו אני רואה את זה פעם ראשונה. אני שומע את הרעש של המכונית, את הסירנות של הכוחות שזורמים למקום האירוע, אנשים מסתובבים ברחוב בבהלה, אני רואה את הפחד על הפנים שלהם, כמעט מרגיש אותו, אני חש את הרגלים שלי הולכות על המדרכה, את הרוח על הפנים שלי, אני נושם ומרגיש את האוויר נכנס דרך האף ואיך החמצן זורם וממלא את הגוף. הנה הבניין שבו אני גר, אני שם לב שיש פרחים בגדר החיה, רואה את הטיח המתקלף בחדר המדרגות, השכנה מהקומה הראשונה עומדת שם ומדברת אלי, היה פיגוע ליד הגינה, היא מסתכלת עלי ושואלת, אתה בסדר, היית שם? אני מהנהן לשלילה ועולה הביתה.
אני נכנס הביתה ומיד מבחין באי סדר, על השולחן בסלון יש מקטרת עישון וניירות גלגול, בקערה יש חומר מוכן לשימוש. אני נכנס למטבח להכין קפה. הכיור מלא כלים מלוכלכים וצריך לשטוף כוס, אני שוטף אחת ועוד אחת ואז את כול הכלים ומנקה את השיש. אני מכין קפה ומתיישב בסלון. לקפה יש טעם של קפה, הקיר בצבע לבן מלוכלך, בגדים זרוקים בכול מקום, אני הולך לשירותים, טינופת. אני מתחיל לנקות את הדירה, מביא שקית אשפה גדולה וזורק את הבגדים, את המקטרת, את החומר, הטלפון מצלצל אבל אני לא עונה. האוויר מלא בקולות של אמבולנסים וניידות משטרה, אני גומר לנקות והולך לעשות מקלחת, יש זרם חזק אצלי במקלחת. יש את הצליל של המים שפוגעים לי בראש, יש את המים שזורמים על הגוף ויש את המים שמתערבלים. הגוף שלי רועד מקור, אני יוצא מתנגב ונשכב עירום על הספה, מביט על עצמי במראה השחורה של הטלוויזיה ממול, יושב ומסתכל על עצמי, הטלפון מצלצל אבל אני לא עונה, פעם ועוד פעם. בסוף אני סוגר אותו ונרדם.

דפיקה בדלת מעירה אותי, זו חברה שלי. היא התקשרה ולא עניתי אז היא נבהלה, רצתה לדעת אם אני בסדר, גם אמא שלי התקשרה ואחותי מארה"ב, כולם בפניקה כי הם יודעים שאני גר ממש ליד המקום של הפיגוע ואוהב לשבת בגינה. חברה שלי עולה להתקפה, אתה דפוק? כולם בהתקפת לב בטוחים שנפגעת, למה אתה לא עונה לטלפון, אתה בסדר? אני מסתכל עליה ולא מגיב, אני שומע את המילים שלה אבל אין להם שום משמעות בשבילי, היא מסתכלת עלי הפעם במבט דואג, אתה בסדר, ראית את הפיגוע? אני רוצה לומר שכן, אבל משהו עוצר אותי, אני אומר לה לא, הייתי בבית, שמעתי רק את הפיצוץ, רוצה תה? היא נרגעת קצת, אז למה אתה לא עונה, מפגר, אתה יודע כמה כולם דואגים? אני רואה שניקית את הבית. אני מכין תה ושולח הודעה בקבוצה המשפחתית שאני בסדר, יש גל של תגובות רווחה וכעס. אחותי מתקשרת ורוצה לדעת פרטים, גם לה אני משקר ואומר שהייתי בבית ושמעתי רק את הפיצוץ. חברה שלי שמה לב שהשולחן בסלון ריק וזה מפתיע אותה, מה קרה, איפה הכלי משחית? היא מסתכלת עלי, אתה לא בסדר, משהו לא בסדר. אני יושב ושותה תה, מסתכל עליה ומנסה לחייך, אבל כנראה יוצא לי משהו מעוות. אתה שקרן, היית שם, נכון? אני רוצה לומר שכן ולספר לה על האדם הזה ששכב שם מרוסק וניסה להתרומם ולברוח מהאש,  אבל לא הצליח כי הוא היה כזה חלש ואיך אני עמדתי שם והסתכלתי בלי לזוז ובלי לעזור, אבל במקום זה אני פשוט מנענע את הראש בשלילה. היא מעלה הילוך, אתה היית שם, אתה לא בסדר, אתה שותק, זה מוזר, נפצעת? היא מנסה לבדוק לי את הגוף אבל אני דוחף אותה. עכשיו יש היסטריה, מה קרה, תספר לי? אני יושב ומקשיב לרעש של הרוח בחוץ מזיזה את ענפי העצים, פותח את החלון בשביל שיכנס קצת אוויר, איזה אוויר נעים וקר, אני נושם ושומע את השעון מתקתק, מוזר לא שמתי לב כמה הוא מרעיש עד עכשיו. חברה שלי ממשיכה לדבר בבהלה אבל המילים שלה הם צליל שמשתלב בהרמוניה עם הנביחות של הכלב של השכנה והרעש של האופנוע בחוץ. 
אני בצפון הודו. יש לי בית קטן עם חצר שאני מטפח בעצמי ומגדל בה כמה תבלינים. אין לי טלפון, אין לי טלוויזיה וגם לא מחשב. אני גר במקום בלי הרבה תיירים, עושה יוגה בבוקר ואז הולך לטייל בהרים. לא נגעתי בסמים מאז האירוע, הראש שלי נקי, אני לא חושב כמעט על כלום. הצלילים מסביב ממלאים אותי בלי הפסקה, אני רואה, מריח, אני נושם וחש את האוויר של ההרים זורם דרך האף וממלא את הריאות. אני כמעט ולא מדבר עם אף אחד, אין לי עם מי, אני לבד. ההודים רגילים לכול הזרים האלה שמגיעים אליהם וכול מה שמעניין אותם זה הכסף שאני משאיר אצלם. אני בסדר עם זה, יש לי כסף ולהם אין. הם תקועים פה במקום הזה ואני מגיע לכאן כי אני רוצה ויכול לקום ולעזוב מתי שמתחשק לי. פעם בשבוע אני נוסע לשיעור אצל המורה ליוגה. זה הודי גמיש ושקרן, אני יודע שהוא שקרן כי אני רואה את זה, אני רואה את החיוך שלו ויודע שהוא לא מתכוון אליו, אני שומע את הדיבורים שלו על אנרגיה וצ'קרות ויודע שאין לו מושג על מה הוא מדבר. אבל אני הולך כי אני רוצה ללמוד יוגה וזה הוא יודע. זה המורה השלישי מאז שהגעתי להודו וגם אותו אני עוזב. היום זה השיעור האחרון שלי אצלו, הוא לא יודע את זה כי אני לא מספר לו, הוא חושב שהתרנגולת הזו תמשיך להטיל ביצי זהב, שזה עוד מערבי מבולבל שלכוד ברומנטיקה של המזרח, אבל אני רואה דרכו, הוא שקוף, הוא צוחק ומנסה להוציא ממני רגשות אבל אני רק מחייך בשקט ולא מגיב. יש עוד תלמידים בשיעור חוץ ממני, הם כולם מערביים ומעריצים את המורה. הם עושים תחרות סמויה מי מחמיא לו יותר וצוחקים בקול מכול בדיחה לא מצחיקה שלו. בסוף כול שיעור הם שולפים אוכל ומכינים ארוחה, אני אף פעם לא נשאר והולך משם חזרה לבית שלי. הם חוגגים את החיים ונהנים מהגוף שלהם, אני יודע שהם מתים והגוף שלהם נרקב.

אני ביפן, תחנה נוספת במסע של מערבי שמחפש משמעות, היפנים לא המציאו את הזן הם שיכללו אותו והפכו אותו ליפני ולמכונה של כסף. אני נמצא במנזר זן למערביים, לכולם יש כאן בעיות, שק של סלעים על הגב. הם חושבים שמדיטציה זה הפתרון, אני יודע שזה קשקוש. אין פתרון, אבל אני נשאר כי זה נוח. לא צריך לדבר, לא צריך להיות נחמד, לא צריך להשתלב חברתית, רק לשבת מול הקיר ולשתוק ואת זה אני עושה מצוין. כולם חושבים שאני מאד מתקדם בעבודה הרוחנית, אני יושב כול כך יפה ובשקט. יש מורה שפעמיים בשבוע מגיע ללמד את המערביים, כולנו משתחווים בפניו ואז הוא מתחיל לדבר, אני לא מקשיב למה שהוא אומר, אני יודע שהוא בסך הכול חוזר על דברים שאמרו לו ולא באמת מבין. כולם בטוחים שהוא זן מאסטר גדול אבל אני יודע שהוא סתם עכבר קטן שנתפס במלכודת ועכשיו מחפש את הדרך לצאת החוצה. אני יודע את הדרך אבל אני לא אומר שום דבר לאף אחד, לא כי אני לא רוצה אלא כי הם לא יקשיבו, אף אחד לא מקשיב, אף אחד לא שומע. המורה מספר עכשיו סיפור, הוא צוחק וכולם צוחקים אתו, אני מחייך גם בשביל לא להראות מוזר. יש שאלות? אני נותן למישהו לשאול ואז מרים את היד ושואל שאלה, סתם שאלה ריקה, בשביל שיחשבו שאני בעניין. המורה עונה לי תשובה ארוכה ומיותרת כי אני יודע את התשובה לשאלה שלי והיא מאד פשוטה, מילה אחת הייתה מספיקה, אבל מי רוצה לשמוע? אני בתורנות מטבח, שוטף את הכלים, כולם אוהבים תורנות מטבח כי אפשר לאכול מהשאריות של האוכל. לא נותנים כאן הרבה אוכל, היפנים חושבים שקצת רעב טוב לתרגול, אני יודע שזה לא נכון, אבל לא אכפת לי, אני אדיש. אני שוטף את הכלים ולא מצטרף לשאר התורנים שיושבים עכשיו סביב שולחן וממלאים את הבטן המערבית שלהם באורז ואצות. זה עושה עליהם רושם גדול שאני לא אוכל, בהתחלה ניסו לדבר איתי אבל לא עניתי, תמיד הגיע מישהו חדש שניסה לפתוח איתי בשיחה, עד שבסוף שמתי פתק קטן על החולצה שכתוב בו "שתיקה" והבעיה נפתרה. נשארו לי עוד כמה ימים כאן ואני הולך.

אני בצפת, בישיבה של חוזרים בתשובה, תלמיד לדוגמא, עוד אחד שהיה במזרח ולבסוף חזר הביתה אל היהדות. צפוף, רועש ולא נקי בישיבה, טובלים במקווה, מניחים תפלין, מתפללים, ולומדים תורה. אני חייב לדבר כאן מפעם לפעם, לומר דברים, אבל אני משתדל כמה שפחות, לא בגלל שאין לי מה לומר, יש לי הרבה מאד מה לומר, אבל את מי זה מעניין, אף אחד. התחלתי ללמוד לנגן בחליל, זה פותר אותי מהצורך להיות חברתי, אני מנגן מנגינות פשוטות בחליל. הם קוראים לי הרועה, בטוחים שאני עילוי גדול, מרבה שתיקה מרבה חוכמה. יש הרבה סמים בישיבה, מעשנים ולוקחים טריפים. אני לא משתתף בחגיגות האלה וזה גורם לרב לשים לב אלי, הוא לקח אותי פעם לשיחה ורצה לדעת למה אני לא משתתף במסיבות, למה אני מתבודד כול הזמן, אני ידעתי שהוא רוצה שאני אקח סמים כי זה מה שגורם לתלמידים שלו להישאר בישיבה, הם מסוממים מידי בשביל לעשות משהו עם עצמם. הוא אמר שהוא דואג לי, חייכתי אליו ואמרתי לו שהדאגה שלו צריכה להיות לגאולת עם ישראל, הוא צחק ואני חייכתי חיוך גדול בשביל שיעזוב אותי במנוחה. עכשיו הם מנסים לארגן לי שידוך, אבל הבחורות לא רוצות עילוי אלא גבר בריא שירביע אותן ויביא כסף הביתה, זה לא אני. בסוף מצאו מישהי, שקטה כמוני בדיוק, היא עברה אונס קבוצתי ומאז היא נאטמה. עברנו לגור יחד, אנחנו ישנים בשתי מיטות נפרדות וחיים מהקצבה של ההורים שלה והשכר דירה שאני מקבל מהדירה שלי בתל אביב. ניסינו לקיים יחסי מין, היא הייתה צריכה הרבה הכנה וגם לשתות קצת יין ועדין היינו צריכים להשתמש בנוזל כי הנרתיק שלה היה יבש, היא לא גמרה אף פעם ולי היה מאד קשה להגיע לזקפה ולהחזיק אותה. בסוף ויתרנו על זה, לא קיבלנו החלטה פשוט עזבנו את זה.

אנחנו בחיפה, יש לי סרטן שהתחיל בלבלב והתפשט למקומות אחרים בגוף. גילו אותו בשלב מוקדם יחסית אבל אני סירבתי לקבל טיפול, הרופא שאל אותי למה אני רוצה למות, זה הוציא ממני פעם ראשונה בהרבה זמן צחוק אמיתי, פשוט התגלגלתי מצחוק אצלו במרפאה. בגלל הכאבים חזרתי לעשן ואני לוקח גם כדורים, אשתי יודעת לבשל מצוין ושיש לי תיאבון אני נהנה מהאוכל שלה. ההורים שלה מגיעים פעם בכמה זמן לאכול אצלנו ואנחנו לפעמים נוסעים אליהם או אל האחים שלה. 

נמלים הולכות, נמלים קטנות שמגלגלות גרגר קטנטן בחזרה אל הקן, במאמץ אדיר הן מצליחים להרים אותו על הקיר, דוחפות אותו למעלה באמונה מלאה. בסוף הן מצליחות, הגרגר מגיע אל הקן, המאמץ המשותף הגיע לסיומו המוצלח והגרגר הטעים נמצא בקן, אבל הגרגר הזה הוא רעיל, פיזרו אותו בשביל להרוג אותן, הן מעצבנות את בעלת הבית שלא אוהבת את הנמלים שמסתובבות אצלה במטבח, אז היא קנתה חומר הדברה ופיזרה אותו בכל הבית ועכשיו הנמלים העמלות והישרות שעבדו כול כך קשה להביא מזון אל הקן מתות בהמוניהן, המלכה מתה, הקן נחרב, רק הירח ממשיך להביט מלמעלה, מופיע ואז נעלם.