למות בכאן ובעכשיו

אני מת, זה לא מעניין למה.

לידה היא רגע של אושר ושמחה, אדם נוסף יצא לאוויר העולם. זה רגע של תקווה, אולי הרך הנולד יהיה משה רבנו שיוציא את עמו מעבדות לחירות, אולי הבת שלנו תהיה זו שתמציא מנוע שיאפשר לנוע במהירות בחלל, היא תהיה נשיאה, הוא יהיה משורר. הנה אנחנו משאירים משהו בעולם. ואז מגיע מוות עצוב, סוף כול התקוות, כול החלומות, הכול נעלם כלא היה ונקבר באדמה. יש עוד כמה אנשים שזוכרים מי היה המנוח אבל לא עובר הרבה זמן וגם הם נקברים ונעלמים מעל פני האדמה ועכשיו לא נותר ממך דבר למעט כמה רשומות מחשב שגם הן ייעלמו לבסוף. כרגע לא ניתן להיוולד בלי למות.

מה הסיכוי שיש לבן אדם להיוולד?  שיבוא לעולם יצור שיש לו את המבנה הגנטי הייחודי שלי, התודעה הסינגולרית שנקראת אני, מה הסיכוי שזה יקרה? מהמפץ הגדול, האטומים היו צריכים לנוע באופן מאד מסוים, חלקיקים שנעים בחוסר צורה שאם היא לא הייתה בצורה שהיא אז גלקסיית שביל החלב לא הייתה גלקסיית שביל החלב, לא היה ענן אבק כאוטי לחלוטין שבמקריות מוחלטת יצר את השמש שלנו ואת כדור הארץ, שכוכב תועה גרם לו לנטות על צירו בממוצע  23.5 מעלות. החיים נוצרו ונכחדו בכדור הארץ פעם אחר פעם מתוך גחמה אכזרית של הטבע, מטאור סתמי לחלוטין חיסל את הדינוזאורים, באקראיות מוחלטת באו הקופים ואחריהם בני האדם.  כול אחד מבני האדם בשרשרת שהובילה עד אלי, מהמוטציה האנושית הראשונה ועד להורים שלי היה צריך לפעול ולנוע באופן שבו הוא פעל ונע על מנת ששני אנשים, כרגע זה גבר ואישה, יפגשו יקימו יחסים והתוצאה תהיה אני. מספיק שלפני 4 מיליון שנה, קוף אדם אחד היה מתעורר דקה אחת מאוחר יותר או מתעכב עוד שלוש שניות ליד קן נמלים עסיסי על מנת שהדבר הזה שנקרא אני לא היה מתקיים. מספיק שסבא רבא שלי היה שותה עוד כוסית שנאפס או שאולי פחות כוסית, על מנת שהדבר הזה שנקרא אני לא היה. אבל כול זה כן התרחש, ריקוד קוסמי מדויק שנמשך נצח נצחים הביא לתוצאה הלא מיוחלת שהיא אני.  6 מיליון יהודים היו צריכים למות בשואה בשביל הרגע הזה שבו אני רובץ מסומם בכורסא ומאונן מול סרט גרמני או צופה בחדשות. לסיכום, בלי היטלר, אין אני. בנקודה הזו יכול להגיע השואל תמיד ולטעון שנכון שאני לא הייתי נולד, אבל גם השילוש של משפחת נתניהו לא היה בא לעולם, אז אולי המחיר של אי קיומי הוא תשלום סביר בתמורה לחייהם של 6 מיליוני היהודים יחד עם עוד כמה עשרות מיליוני גויים ושחרור עם ישראל מעונשה של משפחת נתניהו. שאלה טובה שהתשובה אליה מאכזבת, מי שלא יתקיים זה אני ואני בלבד. משפחת נתניהו תתקיים תמיד, אומנם לא בצורה ובשמות האלה, אבל החרא הקיומי הוא אלמנט קבוע של המציאות, אפילו איינשטיין הודה בזה אחרי שהוא נתקע פעם בשירותים עם עצירות קשה. זה כמו עוגיות בצורות שונות, ירח, כוכב, חתול. הצורה שונה אבל החומר זהה, הנבלות תמיד יהיו שם, אני לא.

אז נולדתי. שתי התאונות האנושיות שקדמו לי הן לא יותר מהסתברויות בלתי אפשריות בעצמן שהיד הנעלמה של המקרה שמה אותם במקום ובזמן הנחוץ ליצירה שלי שהתוצאה העגומה הוודאית היחידה שלה הייתה מותי הבלתי נמנע. המוות שלי קרה ביום סגרירי שגרתי. סתם יום, סתם עוד מוות של עוד סתם אדם, הנסיבות לא חשובות. למות בגיל צעיר זה מוות כמו כול מוות אחר, למרות שהוא נחשב עצוב יותר כי בגיל צעיר אתה עדין נחשב הבטחה, יש עדין אנשים שאוהבים אותך שמעוניינים בקיומך, אבל הצער שלהם יתפוגג ומיד אחריו גם הם הופכים לאבק מתעופף ברוח והנה חזרנו כולנו אל האינסוף, פרודות של חומר מת שמסתובבות ביקום.

אנחנו חיים אבל הגוף שלנו עשוי מחומר מת. סידן, אבץ, נתרן. הברזל יחד עם יסודות נוספים בגוף שלנו נוצר בסופר נובה, אני עשוי מתוצרי המוות של כוכב, קיימת גם אפשרות שחומרים מהם עשוי הגוף שלי שימשו פעם לפני עידן עידנים לבניית גופו של יצור חיי אחר, אולי יש לי בגוף חלקיק של יצור מתקופה גיאולוגית קדומה, של שבלול ענק, דינוזאור. זה יכולה להיות גם מולקולה של מים שהייתה חלק מגופה של קרובה רחוקה שלי מתקופת הברזל, נניח מתקופת המלך אחאב. היא הלכה לעולמה, נקברה באדמה ושלושת אלפי שנה לאחר מכן המולקולה  הזו הייתה בקלמנטינה שאכלתי, תאורטית כולנו קניבלים. אולי יום יבוא וחומרי הבניין של גופי המת יהיו חלק מסלע, הסלע הזה בעוד ארבע מיליארדי שנה יבלע על ידי השמש, ייזרק אל החלל בפיצוץ אדיר ויתחיל במסע ארוך. האטום שהיה חלק מהטחורים שהיו לי ועמדתי להסיר לפני מותי, יהיה החלקיק שבסופו של דבר ינחת בעוד כמה מיליארדי שנה נוספים בכוכב לכת אחר. אני אהיה השריד האנושי הראשון להגיע לכוכב לכת אחר שם החיים יהיו רק בתחילתם, לכן אני אצטרך שוב להתחיל מלמטה. לשתות מרק חומצי באוקיאנוסים, להעביר חיים  שלמים כיצור חד תאי, חיידק, יצור ענק שניזון מפטריות זרחניות ולבסוף היהלום שבכתר, מחזור חיים שלמים כיצור תבוני והפעם גם מוצלח, מי אמר שסמוראי לא מקבל הזדמנות שנייה. החלקיק הראשון שהיה גם יצור אנושי בכדור הארץ זצ"ל, וגם חייזר בכוכב הלכת אי-שם. מה ההסתברות?

מה לגבי האנרגיה של הגוף שלנו? לאנרגיה יש מקום של כבוד בדיון, כי אנרגיה זה משהו רוחני להבדיל למשל מסידן, כלומר אף פעם לא יצא לי לשמוע מישהו אומר בקייטנות למבוגרים, טיפלתי לו בסידן. לא קרה אף פעם. אבל יותר מפעם אחת נתקלתי בכאלה שמטפלים בתדרים, מישרי אנרגיות, מפענחי הילות. הגוף שלנו חם ולכן ברור שהוא מייצר אנרגית חום. והיא מתפזרת כול הזמן, בעיקר כשאנחנו חיים ומתאמצים. לאחר המוות הגוף שלנו מפסיק לייצר אנרגיה ולכן הוא מתקרר. האנרגיה זכתה למוניטין שלה בזכות היותה סמויה מהעין, בלתי נראית, בלתי מובנת ולא נאכלת על ידי תולעים. האנרגיות שבני האדם פולטים הופכות להיות חלק מהאנרגיה של הסביבה, ללא הבדל של דת, גזע, מין, גיל, מעמד כלכלי, מוסר ומראה. כולנו אנרגיה אחידה אחת, האנרגיה שנפלטה בזמן שריפת גופו של היטלר הצטרפה לזו של מיליוני היהודים שנשרפו במחנות ההשמדה לקיום הרמוני מושלם.

הקיום שלנו הוא תוצאה של הסתברות, היא אומנם נמצאת עמוק בתחום הנשגב, אבל הלכה למעשה היא התממשה, לאחר המוות אנחנו חוזרים למקום ממנו הגענו, אנחנו חוזרים להיות הסתברות אינסופית, שיבוא יום ויתרחש נס אמיתי שבו חומר ואנרגיה יתאחדו ליצור אנושי שזהה לחלוטין לאדם שהיה אני. נניח והאירוע הבלתי אפשרי הזה אכן מתרחש פעם נוספת, האם האדם הזה, יהיה אני?  בשביל שזה יהיה אני, לא מספיק שכול אותם חלקיקים יצורפו אחד לשני לקוד הגנטי שלי, צריך גם את הסביבה שיצרה אותי, את מטחנת החיים שעיצבה את מה שנקרא אני, את כול אותם אינספור רגעים, מחשבות, תובנות, רגשות ועדין נשאלת השאלה האם כול הדברים האלה שאני מגדיר כאני הם באמת אני. יש משל בודהיסטי יפה, שמספר כיצד הבודהא מגיע לאיזה כפר שליו אי שם בהודו ובמרכז הכפר עומדת כרכרה נהדרת שהייתה שייכת לראש הכפר הראשון ועכשיו היא מוצגת לראווה לתיירים. הבודהא כהרגלו בכול הסיפורים לא יכול פשוט לשבת בשקט באיזה מקום נחמד ולשתות בירה קרה. במקום זה הוא מכניס את כול הכפר למתח ותסכולים, החיים הם סבל, הכול זמני, ההשתוקקות, הצמא. תושבי הכפר דווקא די נהנו עד עכשיו, הייתה שמש נעימה בחוץ, הציפורים שרו, במאפיה עשו קרואסונים, יש לגליזציה, דמי אבטלה, הכול סבבה. והנה הבודהא יושב שם בתנוחה מאד לא נוחה ומציק לכולם בשאלות, אם נפרק מהכרכרה את הגג, האם זו עדין תהיה הכרכרה? ועכשיו אנשים שבדיוק גמרו לאכול ארוחת בוקר והתכוונו להעביר את היום בשקט, צריכים לפרק את הגג של הכרכרה כי הבודהא ביקש, הוא רוצה לבדוק משהו. אז מפרקים את הגג, מבטיחים לו שזו עדין כרכרה רק בלי גג ועומדים ללכת לנהר לטבילה נעימה במים הקרירים, אבל הבודהא לא מרפה, אם נפרק את המושבים, אז זו עדין תהיה כרכרה?  אז מפרקים את המושבים. מה לגבי הגלגלים, היצול, הרצפה, כך הוא ממשיך ועכשיו כולם עובדים, יש רעש של פטישים, כולם עצבניים, הכרכרה הנהדרת מפורקת ורק מי שהתחיל את כול זה יושב בתנוחה המכאיבה החביבה עליו ומחייך מבסוט מהחיים. איפה הכרכרה, מתי הכרכרה הפסיקה להיות הכרכרה?

השאלה היא לא מי אני, אלא מה אני. האם זה חומר מת בשילוב אנרגיה שיוצרים שלם שהוא גדול מסך כול חלקיו? אולי אני זו תוספת נעלמה ומסתורית לחומר והאנרגיה שיוצרת את השלם וכאשר החומר  והאנרגיה נעלמים, הרכיב המסתורי עדין קיים? אם כן אז השלם אינו גדול מסך חלקיו, הוא פשוט כולל חלק שאנחנו לא יודעים עליו כלום, כלומר לא באמת יודעים, רק מנחשים ומתיימרים לדעת. ממציאים המצאות שונות ומשונות, אנרגיית הצ'י, נשמה, הגוף האסטרלי, אטמן, מילים ריקות, מילים מתות, שכולן נועדו להתמודד עם הפחד מהלא נודע, בעיקר פחד המוות. אבל יש גם את הפחד שנלווה למוות כי הרוב לא מתים סתם ברגע, אלא לאחר שנים ארוכות של גסיסה איטית מלאה בייסורים קשים, סירחון והשפלה. זה הצורך התמידי לדאוג שיהיה אוכל, גג והגנה מפני מחבלים, נוכלים ומשפחה. פעילות רוחנית מתבצעת בדרך כלל במקומות יפים ושלווים, כי הרי כול מטרתה של תעשיית הרוח זה לשכך את פחד, לסייע לאדם האומלל להתמודד עם האמת המרה והכואבת שחייו עומדים להסתיים באופן עלוב וכואב. בני האדם פוחדים מהמוות אבל מאידך הם מזלזלים בחיים. סדנא אמיתית הייתה יכולה להיות בשדה קרב כאשר רעש הלחימה נפסק וכול מה ששומעים זה את זעקות הפצועים. אפשר גם לארגן פינת מדיטציה בחדר המיון של בית חולים ממשלתי. מקום קלאסי לסדנת מדיטציה יכול להיות מחנה השמדה. לא אושוויץ, טרבלינקה היה הרבה יותר מתאים, פחות תעשייתי. אבל זה ברור למה לא עושים סדנת מדיטציה במחנה השמדה, אף אחד לא יגיע, זה יהיה כישלון עסקי מגוחך ועצם הרעיון הוא סתם רצון פרוורטי ליצור זעזוע קיטשי מעושה.

 בני האדם רוצים לגלות את היופי והאהבה ולחוש תקווה, לא את הכיעור, הפחד והייאוש. לסדנת מדיטציה מול בית קברות אני חושב שיגיעו, בטיבט עושים את זה. אבל אם נחזור לעניינו, אז במידה ואכן יש חלק נוסף, אז זו בשורה טובה, יש חיים אחרי המוות, הללויה. אבל השמחה מעט מוקדמת, כי לא בטוח שהחיים האלה יהיו שלי. כלומר בדיוק כפי שהחומר והאנרגיה שלי מתפזרים לכל עבר, יתכן וגם החיים לאחר מותי מתפרקים והופכים להיות חלק ממשהו עצום ואמורפי, יש נשמה אבל היא לא שלי, היא לא אני, היא לא אוהבת פיצה עם ביקון ומקלחת חמה באוגוסט. האפשרות האחרת, שהנשמה היא כן אני, יוצרת המון בעיות שיכולות לפגום באיכות השהייה בעולם הבא. נניח ונשמתו של ביביסט פוגשת בנשמה של שמאלנית בחדר ההמתנה למשפט האל. שתי הנשמות נהרגו בפיגוע התאבדות באוטובוס בירושלים בדרך לביטוח לאומי. הם התווכחו בלהט וממש לפני הפיצוץ הביביסט אמר לשמלאנית: שיאנסו אותך ערבים אמן, בום! והנה בחדר ההמתנה למשפט האל, על הספסל ממול יושב  "במקרה"  השהייד החרמן שמפנטז על 77 בתולות צחורות מגיל צעיר והדרך היחידה שבה הוא יכול היה סוף סוף להגשים את הפנטזיה הייתה לקבל משרה זמנית של מחבל מתאבד. הם יושבים שם שלושתם משועממים ומחליפים חוויות מהפיגוע, בעייתי. נראה לי שאם האופציה שהנשמה היא אני אז קיומו של אלוהים מוטל בספק, משום שהצורך להתעסק עם בני האדם משחר הבריאה ועד ימינו עלול להיות גם מעבר ליכולותיו של הכל יכול. דוגמא קטנה ופרוזאית, האם כאשר אלוהים הבטיח למוסלמים 77 בתולות צחורות לכל שהייד, הוא לקח בחשבון את המחזור החודשי? לפי כמות השהידים צריך להיות בעולם הבא מפעל לטמפונים ולא פחות חשוב, דרך להיפטר מהסחורה המשומשת. במחלקה היהודית בגן עדן יש בעיה אחרת לא פחות קשה, הסעודה שהם אוכלים היא בשר לוויתן ושור הבר "מבעוד יום". אם הטמפרטורה בגן עדן היא לא מינוס 4 מעלות, אז יש הסתברות גבוהה שהבשר שנמצא חשוף לאור השמימי במשך יממה שלמה לא יהיה ראוי למאכל והצדיקים יחטפו קילקול קיבה. יכול להיות שזה מגיע להם אבל עדין צריך שירותים, אלא אם כן רוצים שהצדיקים יחרבנו מתחת לעץ הדעת. מכוון ולא חסרים צדיקים בעם ישראל גן עדן יהפוך לערימה של חרא כבר בספר בראשית. נניח ואלוהים שהכל גלוי בפניו והוא כל יכול, ארגן בגן עדן שירותים ומערכת ביוב. מה קורה כאשר יש סתימה כי הבתולות של המחבל הערבי שוב זרקו את הטמפונים לאסלה אפילו שכתוב באותיות קידוש לבנה שזה אסור באיסור חמור. מי מטפל בסתימה, האם אלוהים במסגרת כישוריו ככל יכול אחראי גם על האינסטלציה ושחרור סתימות בשירותים, או שיש מחלקת מלאכי שרברבות בשמיים. לאן זורם כל הביוב ומה קורה אם הסתימה היא ביום שבת, פתאום הסיפורים על המבול והמן שנפל מהשמיים מקבלים פרשנות שלא בטוח שרש"י היה רוצה להיות חתום עליה, בעיה. אם החלק הנוסף שיוצר את השלם לא קיים בפני עצמו, אם הוא אכן שלם שגדול מסך כול חלקיו, אז המסקנה היא שהתודעה אינה על-טבעית, אלא עוד תופעת טבע כמו רוח וגלים ואחרי המוות אין כלום. גם להגיד אין כלום זה לא נכון, כי אין כלום זה גם משהו, עד כדי כך כלום. המוות הוא תהליך סיום החיים, שאחריהם גם המוות אינו קיים. 

התודעה היא מיוחדת ומופלאה, טבע שמודע לעצמו, טבע שרואה, שומע, מרגיש וחושב, אבל היא אינה קיימת קיום ממשי, בדיוק כמו הרוח שהיא תנועה של אוויר והגלים בים שהם תנועה של מים. לאן הולך הגל לאחר שהוא נשבר על הסלעים? התודעה היא הצל שנוצר כתוצאה מהשילוב של חומר מת ואנרגיה וכאשר שני המרכיבים האלה ייפרדו, התופעה הזו תעלם, כמו צל שנעלם כאשר מקור האור כבה. לאן הצל שלי הולך כאשר השמש שוקעת? למקום הזה הולך האני לאחר המוות.

אולי יש סוגים נוספים של תודעה, כזו שלא מוגבלת ליצור ביולוגי, אלא פלנטה שמודעת לעצמה, אולי לכדור הארץ יש תודעה אבל היא לא מסוגלת לתקשר איתנו כמו שאנחנו לא מסוגלים לתקשר עם נמלים ויתושים. אולי לגלקסיה שלנו יש גם תודעה. זה חומר ואנרגיה שיוצר מבנה מורכב, מדוע שלא תהיה לו תודעה, שונה משלנו, מוגבלת בדרכה שלה, עבור התודעה הזו אנו לא יותר מחיידקים בקיבה. אין לי שום שליטה על החיידקים בקיבה שלי, אין לי מושג מה הם עושים שם, זה גם לא מעניין אותי כול זמן שהם לא גורמים לי לצרבת. אם לגלקסיה אין תודעה, אז אני חכם יותר ממנה, אולי אפילו מהיקום עצמו, הרי אם ליקום אין תודעה אז זה אומר שהוא לא שונה מכול חתיכת סלע שזרקו עלי בשטחים הכבושים ומדורה של ל"ג בעומר. היקום אומנם הרבה יותר גדול ועוצמתי אבל עדין חתיכת סלע. אני חי והיקום לא.  

טוב, אני מרגיש צורך לסיים כאן, לא הייתה לי שום כונה להעציב אף אחד עם הדברים האלה אבל גם לא לעשות טוב או לנחם. לא כי אני לא רוצה אלא כי זה חסר תכלית, לא אמיתי ולא מועיל בכלום. נשאר רק דבר אחד לדבר עליו לפני שאני מאחל מוות נעים, וזה רגע המוות. זה קורה כמו כול דבר אחר בחיים, כמו מכה שפתאום מקבלים מאיזה חפץ, כמו סכין מטבח שבטעות חותכת לך את האצבע, כמו שפעת. זה עוד אירוע בחיים שבמקום להסתיים בעוגמת נפש, פציעה או קנס, מסתיים במותך. נניח אתה נוסע ברכב שלך עם כול המשפחה אתם שומעים מוזיקה, מדברים, מתווכחים או סתם שותקים, הסיטואציה לא רלוונטית, לפתע קורה משהו על הכביש, אתה מנסה לבלום אבל זה לא עוזר ויש מגע, מכה, אתה נפצע ומת. איך ההרגשה? בדיוק כמו אותו מקרה שבו הלכת ברחוב ופתאום דרכת על חרא של כלב, או אותו מקרה שהחלקת במקלחת וקיבלת מכה בראש, תפסת וירוס והיית חולה שבוע. בדיוק אותו הדבר, רק שבמקרה הזה המצב מדרדר עד מותך. זה לא אישי, אין זיקוקי דינור, זה לא יהיה שונה מכול המקקים שהרגת, היתושים, הזבובים. טקסי הקבורה הם אירוע מביך, בעיקר שמדובר באדם מבוגר. הייתי פעם אחת בלוויה של אמא של חבר מהעבודה. עוד לפני שכול התהלוכה הספיקה להתכנס סביב הקבר הגופה כבר נזרקה לבור והתחילו לכסות אותה. בעלה הסתובב שם שמח לפגוש קרובי משפחה שהוא לא ראה במשך שנים, אף אחד לא בכה, גם לא הילדים של הזקנה שעברה בכמה שנים את הדד-לין שלה והייתה מעמסה על המשפחה. אחת הבעיות היום היא שאנשים לא יודעים מתי למות, מתי הגיע זמנם להרפות וללכת. הם ממשיכים להיאחז בדבר הזה שנקרא אני, שמסרב לוותר, שרוצה עוד, כי עמוק בפנים הם יודעים את האמת, הם מפחדים מאותו רגע שבו שהעיניים שלהם יעצמו והם ייעלמו לנצח נצחים. זה מפחיד, כנראה שזה מה שמצליח להשאיר אנשים בחיים ברגעי סכנה ומצוקה איומה, המפגש הזה עם האני כשהוא ניצב מול המוות, אז רואים אותו סוף סוף, אתה מגלה את עצמך רק שזה נעלם. אני חושב שזה מה שמתכוון אליו ספר המתים הטיבטי ברגע הבארדו. הרגע האחרון הזה שבו אין לך יותר כלום למעט נשמתך האחרונה,  זה כול רכושך, כול מה שנותר מהחיים האלה שהיו שלך, נשימה אחת. האם תצליח באותו רגע, רגע המוות, לשמור על תודעה צלולה. אם יש רוח, נשמה, או כול דבר אחר, זו ההזדמנות היחידה לגלות, הבעיה היא שאי אפשר לספר לאף אחד, יש לך רק נשימה אחת, שום דבר חוץ מזה. נסו לעשות תרגיל לפני השינה. תגידו לעצמכם שאתם עכשיו נושמים את נשימותיכם האחרונות וברגע שתעצמו עיניים, לא תפתחו אותם יותר. הנה אתם שוכבים במיטה, נושמים לאט, העיניים שלכם חצי עצומות, עוד רגע הם יסגרו לנצח ואתם תלכו לבלי שוב. תנשמו עמוק, זה כול מה שנשאר לכם, לנשום, גם אם הייתם האנשים הכי חשובים בעולם, זה נגמר, כול מה שנשאר זה עוד נשימה אחת, זה לא הזמן למחשבות מיותרות, חרטה או בקשת סליחה, יש לכם רק עוד רגע אחד של חיים, אחריו לא יהיה יותר. זהו, אני מת.