Scroll Top

קמתי בבוקר וקיבלתי אקדח

אני זרוק בצד הדרך, כמו סיגריה בוערת שממשיכה להבהב עוד קצת ותוך כמה רגעים היא תכבה, אולי תוציא מעט עשן מסריח וזהו. עד אותו יום שקיבלתי אקדח, ככה סתם נתנו לי אקדח. הלכתי לעבוד בחברת שמירה, הם החתימו אותי על טופס ואז נתנו לי אקדח ושתי מחסניות. החזקתי את האקדח והרגשתי את הכוח, את האלימות משתחררת. לאבק אדם כמוני שחרד לקיומו ומעולם לא היה בקרב אמיתי, אלימות היא רק פנטזיה. היא קיימת בכול גבר אבל אצל הרוב באותה מידה שהיא קיימת בכלבלב פודל זעיר. אבות אבותיו היו זאבים אבל מניפולציה אבולוציונית הפכה אותו לחיית מחמד גרוטסקית. אני נגד אלימות לא בגלל שאני רודף שלום אלא כי אני חלש ופחדן, אני לא אוהב כאב, אני פוחד ממנו. תמיד הסתכלתי על האנשים האלימים האלה וקינאתי בהם, לא על האלימות שהם הפעילו אלא על היכולת שלם לספוג אלימות. החוכמה היא לא רק לתקוף אלא גם לחטוף, בעיטות, אגרופים נשיכות, כדורים, רסיסים. צריך לדעת לקבל את זה, לחטוף את המכה ששולחת גלי כאב בגוף שלי וזועקת תברח, תסתובב ותברח לפני שהוא יהרוג אותך, אבל במקום זה אני מגיב בברך לחזה. היריב שלי מתקפל מכאב ואז אני מכניס לו עוד אחת לתוך הפרצוף, עכשיו הוא נופל עם פרצוף מרוסק ואני ממשיך לבעוט בו עד שהוא כבר לא זז יותר. אבל זה יכול להיות הפוך, הוא מכניס לי מקל בראש, עד שאני אבין מה קורה באה מכה נוספת שמעיפה לי את השיניים מהפה ואני נופל לרצפה. עכשיו המכות נוחתות על הגוף שלי שוברות לי את העצמות ואז חושך. זה מה שמפחיד אותי, לא האלימות שאני מפעיל אלא המחיר של האלימות, להיענש, לשבת בכלא. 

יש סיפור זן על מאסטר גדול שיושב במנזר ומגיעה חבורה של שודדים, ראש השודדים מברר אצל המאסטר שיושב בנחת מדוע הוא לא בורח, האם אתה לא יודע שאני יכול להרוג אותך מבלי להניד עפעף? המאסטר עונה לו, האם אתה לא יודע שאני יכול מות מבלי להניד עפעף? גרסה אחת של הסיפור טוענת שהשודד הורג את המאסטר שמת מבלי להניד עפעף. גרסה שנייה טוענת שהשודדים נמלטו כי הם הבינו שאדם שמוכן למות בלי להניד עפעף הוא אדם מאד מסוכן. למה אדם יסכים למות מבלי להניד עפעף? כמה מטומטם צריך להיות בשביל לוותר על החיים שלך בשביל משהו שלא שווה יריקה. אני שם רגע בצד חיים שאינם ראויים לשמם. אני נכה, מחרבן על עצמי וסובל מפצעי לחץ כי המטפל ההודי שלי רואה עכשיו סרט הודי בטלוויזיה ולאף אחד לא אכפת שהוא לא טורח להפוך אותי. כולם יודעים שהוא מזניח אותי ומתעלל בי, אבל הם חושבים שזה באשמתי בגלל שאני מסרב למות ולשחרר את הדירה. אני סובל מכאבי תופת שמענים אותי אבל אפילו לבכות אין לי כוח, הדמעות השקטות זולגות על הפרצוף מתערבבות בזיעה ויוצרות מרק מלוח שמרטיב לי את השפתים, זה טעם החיים שלי. כמה עצוב זה לראות את האנשים הצעירים האלה מבזבזים את החיים היקרים שלהם בטיפול בגרוטאות אדם. לוקחים חיים בשיא פריחתם ומשתמשים בהם על מנת לקיים חיים שעבר זמנם.
אני סוטה מהסיפור, זה קורה לי שאני מתחיל לחשוב על הדברים האלה. אקדח, נתנו לי אקדח. סתם אזרחים לא יכולים להיות בעלי נשק, אלא אם כן הוא מקבלים אותו על מנת לשמור על אנשים חשובים מהם, או על דברים חשובים מהם. להחזיק בנשק זו תחושה משחררת, יש לך את האמצעי להרוג, לפגוע באנשים אחרים בלי להתקרב אליהם ולהסתכן. קיבלתי את הבעלות על הכוח שנלקח ממני בהסכם שאני לא חתמתי עליו, נולדתי לתוכו. הסכם שאומר שהמדינה תגן עלי ואני בתמורה אוותר על הזכות שלי לאלימות, אבל המדינה כבר מזמן לא מגינה עלי ואני עדין מוותר על הזכות שלי לאלימות. בכול מקום מאיימים עלי. נצמדים אלי בכביש וזורקים אותי מהנתיב, השכנים זורקים אשפה לחצר שלי, משמיעים מוסיקה חזקה, בתור עוקפים אותי ואלה הדברים הקטנים. פרצו לי הביתה, שדדו אותי, אפילו איימו עלי ברצח פעם אחת, תפסתי חנייה והסתבר שכול החניות ברחוב שייכות לאיזה עבריין אחד, הוא שלח מישהו עם מוט ברזל שניפץ לי השמשה הקדמית. אני יודע שאני נופל כאן לקטגוריה מוכרת של הגבר הכועס שקם בוקר אחד ומחליט להילחם חזרה במי שהשפילו אותו. למה הקטגוריה הזו קיימת? בדיוק מאותה סיבה שיש קטגוריה של מין אוראלי בסרטי פורנו, זו פנטזיה שכיחה ותפקידה של תעשיית הבידור זה ליצור עבור הצופה מימוש חזותי שלה ולאפשר לו לקום בבוקר לעבודה ולתפקד.  ככה נולד הסגנון הקולנועי של הגבר מהמעמד הבינוני שמאס בהשפלה אותה הוא סופג מידי יום מכול האנשים העלובים האלה שמנהלים את חייו. הוא משיג נשק ויוצא לנקום את נקמתו האלימה. כעיקרון הוא צריך למות בסוף, כי הוליווד לא רוצה שמי שרואה את הסרט יחשוב שניתן לצאת מזה בלי לשלם מחיר כבד, לכן הגבר הנוקם שיכול להיות גם אישה שנוקמת בדרך כלל אונס, מתים בסוף, אבל עם טעם של נקמה בפה.

הנה אני יושב בכניסה למשרד ממשלתי חמוש באקדח ושתי מחסניות, לבוש מדים מכוערים והתפקיד שלי הוא לשמור שלא יבוא מישהו ויפגע בעובדים ובאזרחים, במקרה כזה אני צריך לשלוף את האקדח ולהרוג אותו. אבל לכולם מותר לפגוע בי. יש לי מגנומטר שאני צריך לבדוק אתו כול מי שנכנס, גברים שמנים מסריחים מזיעה, נשים שמנות מסריחות מבושם וזיעה. אני צריך לחטט להם בתיקים ולראות את כול האשפה שיש להם שם ויש לי אקדח. יש לי את האמצעי לקום ולהרוג שם את כולם בלי שאף אחד יכול להציל אותם, כי זה התפקיד שלי. אני חוזר הביתה באוטובוס ומלטף את הקת של האקדח, הידיעה הזו שאני יכול בכול רגע לשלוף אותו ולשחרר כדור לראש של האידיוט שיושב מולי גורמת לי עונג אמיתי. אני ישן עם האקדח מתחת לכרית וחולם איך אני מסתובב ברחוב ויורה בשליח שרוכב על המדרכה, הוא טס על המדרכה כאילו היא כביש, הוא חושב שאני אפנה לו את הדרך אבל במקום זה אני שולף ויורה בו דרך המגן רוח והוא מתרסק. יש שם עוד אחת על קורקינט, שנופלת ממנו בבהלה, אני מכוון בזהירות ויורה עד שהיא לא זזה. עכשיו שיש לי אקדח אני מפנטז על רובה סער. יש בארה"ב של אמריקה ז'אנר סרטוני ביקורת מוצר על רובי הסער השונים, הפלוס והמינוס ברובה האוסטרי שהגיע לשוק, הנה הרובה הישראלי החדש. יש פלוס ומינוס לכול רובה, הכוונת לא ממש אבל ההדק ממש טוב, הרובה מאוזן היטב אבל ידית האחיזה לא נוחה. הם בכלל לא מבינים שיש אנשים בחצי השני של כדור הארץ שרק יכולים לחלום על הרובים האלה, שהמקסימום שהם הצליחו להשיג זה אקדח ישן שתמורתו הם צריכים לעמוד 10 שעות ביום ולגעת באנשים מגעילים שבאים למשרד ממשלתי לטפל במשהו. הנה מגיע מישהו שכנראה ניתקו לו את המים כי את הסירחון שלו אפשר היה להריח איך שנפתחה הדלת של המעלית, התחתונים שלו הם מאגר חירום של אמוניה. הוא בקושי מצליח לנשום מרוב שהוא חזיר נפוח. אני צריך עכשיו להוציא את האקדח ולתת לו אחד בבטן אבל במקום זה אני שואל אותו אם יש לו נשק, הוא לא עונה לי ורק מתנשם בכבדות, אני מעביר עליו את המגנומטר והוא מזיז המכשיר עם היד, גבר אמיתי היה בתגובה מכניס לו את המכשיר בפנים ושובר לו את האף. בזמן שהוא בהלם אני שולף את הסכין, מבקע לו בתנועה אחת את הכרס וכול המעיים שלו היו נשפכים על הרצפה. הנה אשתו יוצאת מהמעלית, היא מכוערת כמוהו, חבית עגולה מתגלגלת, היא צורחת עליו שייקח מספר ועוברת דרכי כאילו הייתי ענן של פיח, עכשיו אני צריך לתת לה אחד בעורף, היא לא תדע מה פגע בה, רגע אחד היא הייתה דובה ממהרת במשרד ממשלתי וברגע השני היא גוש בשר מת מוטל על הרצפה המלוכלכת.

אני מרגיש שאני מקלל ומתלונן יתר על המידה, חוזר על עצמי, אני חושב שבשלב הזה ברור שכול בני האדם דוחים וטיפשים ושאני אדם בודד שמתעב את עצמו, אדם שאין לו חרטות על העבר כי הוא לא עשה כלום. פעם הסברתי לאבא שלי שלהיות גיבור מעמד הפועלים זו בעצם פחדנות ושפלות רוח, למה? כי זו גבורה קטנה מאד להיות אדם שעובד קשה, עבודה פיזית קשה ומפרכת בעבור פרוטות, הייתי מוסיף עלובות אבל מספיק עם זה. איזה אפס מאופס קם כול בוקר ב 05:00, מכין סלט ויוצא מהבית ב 06:00 רק בשביל לחזור ב 19:00 ולפעמים גם אחרי בשביל כלום? אבא היה מתיישב בסלון שבור ומלוכלך ואוכל צלחת שאמא הייתה משאירה לו במקרר. ככה הימים עברו וחלפו, אבא היה פועל שחור ואמא קופאית, שניהם בקושי הצליחו להביא כסף בשביל אוכל. אחותי התחתנה עם הגבר הראשון שהיא הצליחה להיכנס ממנו להריון. הייתי בטוח שאני חכם מהם, מוצלח מהם, הסתובבתי במזרח, במערב, בדרום ובצפון. בין נסיעה אחת לשנייה חזרתי לבית של ההורים שלי ואז הייתי יושב ולועג להם, צועק עליהם, פעם גנבתי לאמא שלי תכשיט שהיא קיבלה מסבתא שלה, חודשיים אחר כך היא מתה. אני צריך לומר עכשיו שאני חושב שזה בגללי, אבל זה שטויות, היא מתה כי היא הייתה צריכה למות, כי החיים שלה לא היו שווים את החמצן שהיא נשמה, אבא שלי המשיך עוד 8 שנים ואז גם הוא מת, לבד בבית, לבוש רק בתחתונים מול הטלוויזיה, אחותי מצאה אותו. היא התקשרה אלי ואמרה שאבא מת, אמרתי לה שאני יודע את זה כבר 25 שנה, היא סגרה לי את הטלפון בפרצוף. נפגשנו בפעם האחרונה אצל העורך דין לחלוקת הרכוש. קבלתי בקושי רבע מהדירה אחרי תשלום החובות ובזבזתי הכול עד שלא נשאר כלום.

עכשיו ערב, אני בבית מסתכל דרך החלון על חבורת העבריינים ששותה וודקה ושומעת מוסיקה מתחת לחלון שלי. אני מחזיק את האקדח ביד ומתכנן איך להרוג אותם. אני הולך עם השקית אשפה ברחוב, המבט שלי מושפל, הם בכלל לא מסתכלים עלי, אני סתם עוד אחד שמסתובב ברחוב שלהם. אני מתקרב אליהם,  מפיל את השקית ומרים את האקדח, הם קולטים אותי אבל זה מאוחר מידי, אני יורה בראש של הראשון ועוד אחד בראש של השני, השלישי מנסה לברוח אבל מקבל שניים במרכז המסה ונופל. שתי הזונות מתחילות לצרוח, הן לא בורחות אלא פשוט עומדות שם וצורחות. אני משתיק את האחת ואז גם את השנייה, הולך למכונית ומכבה את המוסיקה, איזה שקט נפלא. אני שומע  חרחור חלוש, השלישי עדין חיי ומנסה לזחול משם, אני ניגש ועומד מעליו, הוא מרים את היד ומנסה לומר משהו, אני יורה לו בראש ואז עולה הביתה לשתות קפה. זו התוכנית, הגיע הזמן לצאת, אני לוקח את השקית אשפה ויורד למטה, הולך על המדרכה ומביט מזווית העין בעבריינים, הם צוחקים והזונות רוקדות, אחד מהם מסתכל עלי  ואני מסית את המבט במהירות, הוא זורק בכוח בקבוק ריק על המדרכה לכיוון הרגלים שלי, הבקבוק נשבר ברעש ממלא את המדרכה בשברים חדים, חלק פוגעים לי ברגלים, הם צוחקים שוב. אני מדלג מעל השברים ניגש למיכל האשפה וזורק את השקית, העבריינים לא מסתכלים עלי יותר ואני לא מסתכל עליהם. אני הולך משם לתחנת האוטובוס ומתיישב. האוטובוס מגיע באיחור הרגיל אני עולה ואני חוזר הביתה רק לפנות בוקר.  מניח את האקדח לידי במיטה למקרה ומישהו יפרוץ והולך לישון.

אני והאקדח כבר שלושה חודשים יחד, אני חושב שעד עכשיו חיסלתי מאות אנשים, וזו רק ההתחלה. יש כול כך הרבה אנשים שאני צריך עדין להרוג. אני עובד עכשיו בבית ספר, להרוג ילדים זה משהו שאסור לעשות, באופן עקרוני. באופן מעשי עונות הציד של ילדים נפתחה כבר מזמן בארה"ב. זה קורה עכשיו כמעט כול שבוע. גבר לבן כועס נכנס לבית ספר ויורה בכול מי שהוא יכול עד שמגיעים השוטרים והורגים אותו, בסרטוני הנשק מסבירים שהסיבה שזה קורה היא שאין לאנשים מספיק נשק. בהתחלה לא הבנתי את זה, למה לבזבז את ההזדמנות היחידה שיש לך להתפוצץ כמו סופרנובה על חבורת ילדים תמימה, ולא לגשת במקום זה להנהלה של תאגיד  הגזלנים ולטבוח בהם כמו בכבשים, הרודף הופך לנרדף, השוחט לנשחט. לפני בית הספר הציבו אותי בכניסה לחניון במגדל של בנק או משהו כזה, הם היו מגיעים עם המכוניות היקרות שלהם ואני הייתי צריך לפתוח להם את השער, לכולם היה נהג ולא ממש ראיתי אותם עין בעין, האנשים האלה מבינים איך העולם מתנהל ולכן הם דואגים לשמור על עצמם, אבל בסופו של דבר למרות כול הכסף, הם רק בני אדם, יש להם תשוקות וחולשות, הם מאד אוהבים מסעדות יקרות, שם אני יכול לתפוס אותם בדיוק שהם יוצאים מהסעדה אחרי שהם שתו בקבוק יין במחיר של משכורת שבועית שלי, קצת מתנדנדים, מחייכים ושמחים אחרי שהם סגרו עוד עסקה מרושעת, זה בדיוק הרגע שבו אני פותח באש מטווח קצר, משתדל לרוקן את כול המחסנית לפני שהשומרי ראש שלהם מנטרלים אותי.  אם הייתי גר בארה"ב הייתי קונה רובה צלפים ענק ואז הולך להוריד מנכ"ל תאגיד מנוול. לגבי  פוליטיקאים אני קצת בדילמה, לראש הממשלה יהיה קשה להתקרב, שרים כבר הרבה יותר קל ויש הרבה יותר בחירה. בימים שאני לא עובד ערב אני רואה חדשות וכול פעם המטרה שלי מתחלפת, פעם זה שר האוצר, פעם שר הביטחון, המשפטים, הפנים, לפעמיים זה סתם חבר כנסת שצועק יותר מידי וצריך כדור הרגעה. אני חייב להודות שדווקא לגבי פוליטיקאים אני קצת מהסס, כולם רוצים להרוג אותם, זה קצת נדוש להתנקש בחיי פוליטיקאי, הם לא הסגנון שלי, אני מעדיף את בעלי הון, אבל זה לא ממש עניין של טעם אישי, אם צריך להוריד מישהו אז מורידים אותו, טעם אישי יכול לקבוע בלבוש, סוג של נשק, מה לנשנש בזמן שאני מחכה למטרה, דברים כאלה. מי המטרה זה נקבע על ידי המטרה בעצמה, היא זו שחורצת את גורלה במעשים שלה, אני לא השופט רק המוציא אל הפועל.  עכשיו שאני עובד בבית הספר אני קצת  מבין את אלה שמחליטים לבזבז את הזדמנות היחידה שלהם על בית ספר. ילדים יכולים להיות מאד מעצבנים, גם המורות וכמובן ההורים. מעורבבת הורים בחינוך מאד מרגיזה אותי. אני מאבטח לפעמיים בימי הורים והם מגיעים עם המכוניות הגדולות שלהם, שכולם בצבע לבן עד שחור, אין יותר מכוניות אדומות, כחולות או ירוקות. ההורים רוצים לחנות הכי קרוב לשער אז עולים על המדרכה וחוסמים את הכביש, מתחיל בלגן ורעש צופרים, ההורים מתחילים לצעוק ולקלל אחד את השני ופעם אחת היו גם מכות, ועמדתי וחשבתי איך אני מוציא את האקדח ומוריד את שניהם בכדור אחד, ואז מכניס גם למנהלת שעמדה בצד והתחננה שיפסיקו, בבקשה מכם היא יללה. הילדים שמצלמים עם הטלפונים יהיו הבאים בתור. סביר להניח שאחד ההורים היה מוריד אותי בשלב הזה. כשזה מגיע לילדים אז בני אדם מגלים אומץ לב, לא כולם, אבל בטוח היה שם מישהו שגם לו יש אקדח. אחרי האירוע הזה המנהלת ביקשה להחליף אותי, היא כעסה על זה שלא עזרתי לה להפריד בין ההורים. זה העלה אותה ברשימת החיסול שלי לחמישייה הפותחת. מצאתי תמונה שלה בעלון בית ספר והדבקתי לקיר כמטרת דמות. יש לי בבית תמונות על הקירות של כול מיני פרצופים ואני מתאמן עליהן.

אתמול קבלתי טלפון מהעבודה, רוצים שאני אבוא למטווח, מישהו שם עשה בדיקה וראה שאף פעם לא עשיתי מטווח, הם פוחדים שתהיה ביקורת ויגלו שהם לא שולחים את המאבטחים שלהם להתאמן במטווח. אמרו לי שזה חצי יום וללא תשלום שכר. הלכתי לקנות מכנסי דגמ"ח ליום המטווח ובדקתי את הכתובת פעמיים. רציתי לדעת איפה זה נמצא בשביל שביום המטווח אני אגיע בזמן, אז נסעתי לשם בבוקר כשיש פקקים וחישבתי מתי הכי טוב לצאת מהבית בשביל להגיע בזמן פלוס מקדם בטיחות למקרה והאוטובוס לא יגיע בזמן או פשוט ידלג על התחנה. ביום של המטווח הגעתי 45 דקות לפני הזמן. הם לא נתנו לי להיכנס וביקשו שאני אחכה בחוץ עד שיגיע האדם האחראי מהחברת שמירה, הוא הגיע באיחור של יותר משעה. היינו חמישה מאבטחים, כולם מבוגרים פחות או יותר, חיכינו בפינת קפה עוד שעה עד שהאחראי גמר להתארגן. השלב הבא היה קריאת הוראות בטיחות ומבחן בטיחות בכתב ואז חיכינו עוד שעה עד שהוא יגמור לבדוק את המבחנים. הנה הגיע השלב של הירי למטרות. כול אחד קיבל מחסנית עם תשעה כדורים, היינו צריכים לירות שלושה כדורים בשלושה מקבצי ירי. עמדתי מוכן לרגע שנקבל את ההוראה לפתוח באש, הרגל שלי רעדה וכיווצתי את השרירים בשביל לנסות להתגבר על זה. ראיתי סרטון  שבו אמרו  שבשביל לא להתרגש צריך לנשום לאט דרך האף ולספור את הנשימות עד 10, אם התבלבלת בספירה אז אתה לא בשליטה. בנשימה הרביעית האחראי אמר אש! לחצתי על ההדק הייתה נקישה וזהו. שמעתי יריות סביבי ואז היה שקט. הסתובבתי לאחראי ואמרתי לו שהנשק שלי לא ירה. הוא הוריד את האוזניות ושאל, מה? אמרתי לו שוב, הנשק שלי מקולקל, לא יריתי אפילו כדור אחד. הוא אמר בסדר, תניח אותו על הדלפק מכוון למטרות ותעמוד בלי לזוז עד שנסיים. רציתי לומר לו, אתה דפוק? הנשק שלי לא יורה! היד שלי עמדה כבר לתפוס את האקדח ולדפוק לו כדור בין העיניים, אבל הוא כבר זז ממני, כיסה שוב את האוזניים עם האוזניות ואמר אש! כולם ירו ואני עמדתי שם מביט קדימה על המטרה שלי. הם סיימו גם את המקצה השלישי ופרקו את האקדחים. האחראי לקח את האקדח שלי ואמר, אלה אקדחים ישנים ודפוקים שלא מטפלים בהם וחלק מהם לא פועלים, דבר עם המשרד ותגיד להם שאתה צריך אקדח אחר. חזרתי הביתה, הדמויות מטרה על הקירות הסתכלו עלי וצחקו. למטה העבריינים השמיעו מוסיקה חזקה וזרקו בקבוקי וודקה ריקים לחצר שהתנפצו ברעש ממלאים את הכול בשברי זכוכית. ישבתי מול הטלוויזיה ולא ידעתי מה אני צריך לראות עכשיו.