קיבלתי חדר יחיד בקומה ה-19 בבניין 3. האחראית אמרה שזה החדר הכי טוב בבלוק, רציתי לשאול מה הכוונה, אך היא כבר הלכה. מהחלון המסורג רואים גגות ודודי שמש, צללים של חיים אנושיים. יוצאים לעבודה, חוזרים עם קניות, אימהות וילדים רצים, בכולם יש נחמה, תקווה, שוררת בהם שמחה. וכאן, כאן הוא מחנה גוועים, כאן הוא אי מוות. האדם בא לכאן לא על מנת לחיות, אלא לקבל את מותו, מי מוקדם מי מאוחר. החיים לא קבעו כאן את מקום מושבם. כאן הוא מושב המוות. הלכתי לישון.

אני פותח את העיניים, נשאר לשכב קפוא מבוהל ועצבני, דופקים בדלת, צריך לקום וללכת. גבר צעיר ואישה שמדברת אלי מרימים אותי ודוחפים אותי החוצה. לא כאדם, אלא כברוא מגעיל. זו נראית כדרך ללא סוף, האם נלך כך לנצח? הגענו למכונית וכבר בהתחלה חשתי את הקושי וניסיתי לעשות לעצמי כמה שיותר נוח. המכונית יצאה ואני נצמד לחלון מביט בעולם החופשי. הנה תחנה מוכרת, הנה שימו לב ידידי, עומדים שם שני אנשים צעירים, בעל עם אישה, הנה כאן הם נפגשו לעיתים כל כך קרובות, שותקים, אך מחשבותיהם נפגשות יחד. הזיכרון נקרע והעולם ממשיך לרחף ולעבור לפני, הכול מלא בצעירים, הכול קורא להם לחיים ולקיום. יש להם כעת בשביל מי לחיות, בשביל מי להיות, בשביל מי לעבוד, עבור מי לטרוח. אני יושב במכונית קפוא, ראשי כפוף, מלא שנאה וקנאה. מדוע הם חופשים לנוע וללכת למקומות בהם מחכה להם אישה וילד, לבית חם ובטוח.

אנו מגיעים ועולים במדרגות, אני עולה בהלומות לב עד דלת. היא נפתחת ולפני גבר ומבטו מרושע ואיום. שלום אבא הוא אומר, מוביל אותי לחדר גדול מואר ושומט אותי לתוך כורסה. אני מתבונן מסביב, נעשה מבולבל ומטושטש, לא מבין להיכן נקלעתי. החלוקה וההפרדה מהמשפחה בלבלה והביכה אותי, היכן היא האישה שאהבה אותי? כולם מסתכלים על מסך ובו גברים ונשים ללא בגדים צועדים בדרך. סבא זלמן איפה היה קשה יותר? ילד עומד ומצביע על עצמו, דרור, זה אני דרור. מוחי קהה, הבנתי קפאה. אינני תופס את השפה החדשה. דרור מצביע על המסך ואומר לי, זה תום, המנצח של הישרדות הבני זונות 14. הדברים שהוא אומר לי כל כך לא מובנים, איני יכול לתפוס אותם. אוי כמה שמח הייתי לו יכולתי להיות עכשיו איתה ביחד, כמה שמח הייתי לו יכולנו ללכת יחדיו מול הגורל. שברו אותנו לחלקים, לב של שני חלקים, נשמה אחת שנקרעה לשנים ואני מתגעגע וחושב היכן היא, האם נותרה בחיים?  משפחות נקרעות, נשים בנפרד וגברים בנפרד מושלכים לתוך חדרים קרים והמוח קודח, מה קורה איתה שם, מוטלים קפואים, כנועים ושבורים. במקלחת…

דרור צוחק. בהישרדות הבני זונות מקלחת זה משהו שחולמים עליו בלילה. בכל התחרות עושים מקלחת רק פעם אחת ושתום זכה בפסלון הבן זונה הוא היה יכול לבחור במי שהוא רוצה ללילה רומנטי בסוויטה, אז הוא לקח את טולה וצילמו אותם מזדיינים בג'קוזי. אני מביט מסביב, מחפש תמיכה, מישהו שיבוא ויעזור לי. אח או אחות, ילד, אשתי האהובה היקרה לי מכול, היכן את, מתי נפרדנו? האם את חייה או מתה. כל האנשים האלה עומדים ומדברים ואני לא מבין שום דבר ואף אחד לא מסביר לי. אני אוטומט המתנועע על פי רצון אדוננו, כפוף ונחות עד שקשה מידי להתרומם. בבלוק… דרור חסר מנוחה, הוא מביט בי במבט ציני ופורצת ממנו אנחה עמוקה, סימן לחמלה אנושית. איזה בלוקים בראש שלך סבא? בהישרדות הבני זונות, קן של נמלים יכול להיות הבית שלך. תום ישן כשיש רק מטפחת בד מעליו, בין שתי כוסיות מטורפות כוזית וטושי שנצמדות אליו להתחמם. כמה שהיה קר נעמד לו, אז כוזית וטושי עשו לו ביד וצילמו את הכול.  אני יושב מביט בו ולא מרגיש כלום, לא רואה כלום, לא שומע, לא מריח. אני חש מוטרד, רדוף, מחפש קרן אור באפלת חיי שתביא להוויות המוות שלי חיים. שני מומנטים איומים שוררים עלי, רעב וצמא. כל חושי האחרים אבדו ואני הוגה רק בדבר אחד, היכן לוקחים חתיכת לחם להשקיט את הרעב, היכן לוקחים מעט מים להשקיט את הצמא. עיני מרותקות אל אישה המסתובבת ומוזגת שתיה לאנשים, שמחה שוררת אצל כולם, מבטי מתחנן, שתבוא גם לכיוון שבו אני נמצא. מעט מים…דרור רץ ומביא לי כוס מים קרים. אני משקיט את צימאוני, יושב שם ארוג באשליה פנטסטית של יכול לחיות ולשרוד. אני נמצא במקום בטוח בינתיים, ביטחון רגעי, ניוון שמקהה את הסכנה הכללית שלא נעשתה קטנה יותר. זה באמת לא כיף להיות צמא סבא, גם בהישרדות הבני זונות היה בקושי מים לשתות. היו צריכים למצוא אותם דרך צופן מסובך. אני זוכר היה אחד קשה במיוחד, הם היו צריכים למצוא קוד לדלת. הרמז היה ארונית שיש בה ארבע תאים. באחד שמונה בירות גרמניות, בשני שלושה קרטונים של גלידה שמנת, בשלישי תשעה המבורגרים מטורפים, וברביעי כדורגל אחד. אז הם ישר טרפו ושתו הכול כי הם היו מאד רעבים ואז הם ניסו לפצח את הקוד. מעל הארונית היה שלט שכתוב בו: האירוע ההיסטורי החשוב שהתרחש בשנת ….. אז זה היה ברור שזו צריכה להיות שנה, אז לפי הסדר, שמונה בירות זה 8, שלוש גלידות זה 3, תשע המבורגרים זה 9 וכדורגל אחד זה 1. קיבלנו 8391! הם הכניסו את הקוד וישר היה צפצוף ונדלק אור אדום שזה אומר טעות ומותר להם לטעות רק פעם אחת! המספר היה הפוך. ההפקה הבני זונות רצו לבלבל אותם אז בסדר של המספרים הם לא כתבו איזה תא ראשון וככה היה להם סיכוי של חצי חצי. הם הכניסו את הקוד שוב, הפעם 1938 והדלת נפתחה, אבל מאחוריה הייתה עוד דלת שקופה שמאחוריה מקרר קוקה קולה ומיצים, הכול קר ויש אפילו קרח. על מסך היה כתוב: האירוע החשוב שהתרחש בשנת 1938 הוא…. שוב שתי תשובות ושוב סיכוי של חצי חצי, או שהם ישתו קוקה קולה ומיצים קפואים או את המים המגעילים מהנחל שההפקה סידרה להם ליד האוהל. על המסך הם צריכים לבחור בין שני אירועים ששניהם התרחשו ב 1938: האחד נקרא ליל הבדולח שזה משהו בהיסטוריה והשני מונדיאל 1938 שהיה בצרפת ביוני של אותה שנה. נבחרת איטליה ניצחה את נבחרת הונגריה 4:2. זה גם היה המונדיאל הראשון שהנבחרת המארחת לא ניצחה. לכולם היה ברור שזה המונדיאל אבל היה את אורנית שהייתה במשבצת של המפגרת והיא התעקשה שליל הבדולח זה התאריך החשוב יותר. סבתא שלה סיפרה לה פעם על היום הזה וכולם השתגעו ממנה, כמה שהיא מפגרת כי הרי היה כדורגל במספר אחד והם צדקו! הדלת נפתחה וכולם שתו קולות ומיצים ובהצבעה הבאה הם הדיחו את אורנית כי היא דפקה את השבט.

עשיתי קקי בחיתול ועכשיו צורב לי. אני קם ללכת אבל נערה צעירה אומרת לי משהו, אני מנסה לומר משהו בחזרה אבל היא  תופסת אותי ומושיבה אותי חזרה בלי שום התנגדות מצידי. אני יושב כאילו רגוע, לא מקונן, לא בוכה אלא קפוא וקהה. מסביב כולם עולזים, שרים, רוקדים, זה ערב שמח, אישה צעירה מתיישבת ליד מקלדת ומנגנת שיר, הכול יושבים שלווים מוקסמים מהצלילים, היא הדמות המרכזית וכאשר היא מסיימת אביה הגאה מחבק אותה בעדינות ומנשק אותה, כולם מאחלים לה ולהוריה שתהיה לה הרבה הצלחה בלימודים ובחיים. הנה מופיע פרצוף לפני ומודיע שאני צריך לעשות עצמי מוכן ומזומן לדרך, חוט של זהב נטווה ובאמצע הוא נותק ואני נעקר ושוקע מהשמיים הגבוהים אל התהום העמוקה. כל כך מפוארים היו חיי האתמול, איך בערב ההוא טיילנו בסמטאות המוצללות בשקט, אף אחד מאיתנו לא דיבר אף שלשנינו היה הרבה מה לומר זה לזה, אבל לא היא ולא אני היינו אמיצים מספיק. נשארנו יושבים על ספסל בודד, הלבנה והכוכבים האירו עלינו ממעל ואז זה קרה. הצמדתי אותה אלי בתשוקה וגיליתי לה בשקט את הסוד, שאני מאוהב בה. נשיקה מתוקה ארוכה איחדה אותנו לנצח והלבבות המאוהבים דפקו אז בקצב ונטווה לו חלום. היום, אני יושב כאן בודד ומחכה. איפה היא אהובה שלי כעת? הייתי מהדק את זרועותיי סביבה, לוחץ אותה לליבי בחוזקה, ושנינו היינו בוכים על חורבננו, על אומללותנו יחדיו, היכן היא? הרעיון לא מניח לי להירגע ורגשותיי נעשים סוערים מרגע לרגע, האם היא יצאה אל המוות בודדה, גלמודה, ואני אהובה נשארתי כאן בעולם לבד. בשביל מי? אני צועק בפראות, לא! אני לא הולך, בלעדיה אני לא הולך!  אבל מי שומע את בכיי, מי שומע את צעקתי, מי שם לב לסבלי? הם לוקחים אותי לשמה, אל הבניינים ההם, הגדולים, מרימים אותי במנוף, שוטפים אותי בצינור ומשאירים אותי תלוי וקופא מקור להתייבש. אני שוכב תלוי בקור המקפיא, טובע בים העינוי והייסורים, ועושה חשבון עם העולם, סוגר דין את הדין וחשבון של חיי. הירח מציץ מהחלון, אורו לבן וקר בחדר החשוך לועג לי על ימי האתמול, על האישה שאהבה אותי, הבית שלי, המשפחה שלי, החיים שלי, החיים שהיו מקור של אושר והיום הגיהינום הוא ביתי. מדוע מאיר הירח כאן, על המקום המקולל הזה, היכן שייסורים ממלאים את האוויר בבכי וזעקות כאב של מי שממתינים למותם בחרדה. אני התפכחתי כבר, המציאות הטרגית של חיי הראתה לי כבר את האמת העירומה. שכל התקוות, החלומות והחזיונות היו רק פנטזיות ריקות, שהתבססו על אשליות כדי לא לראות את הסכנה הטרגית המאיימת שמרחפת בקביעות מעלינו. אולי מחר אני אעלם לגמרי, אהיה שוכב חסר תנועה ולאף אחד לא יהיה אכפת, אף אדם לא יזיל דמעה או אפילו ישמיע קול אנחה.

אלו שעות הלילה המאוחרות ובבלוק שקט עכשיו, אני שוכב במיטה שבחדרי, זה שמגלם את הבית שהיה לי. החדר הוא עכשיו ידידי הקרוב ביותר, הוא המשפחה שלי, הוא אשתי וילדי. אני מביט בחפצים הפזורים וחש בעצב שנושב מהקירות על חיים שהיו כאן לפני ופתאום הם נעלמו ובמקומם נשאר קיפאון של מוות ריק, חסר ניע, שמפחיד כמו רוח רפאים, רודף כמו תעתוע וחודר בכל מקום בליבך ובנשמתך. השעות מתקדמות ארוכות עגומות, רובצות כמו גוש כבד בחדגוניותן. אני שומע מרחוק את רעש המכוניות, אופנועים, קולות החיים ונזכר איך הייתי ילד שחיי בביתו עם הוריו, איך הייתי בעל שחי עם אשתו וילדיו, איך החיים היו שמחים, רגועים. כעת אני שוכב כאן לבד, בודד, גלמוד, ללא בית, ללא הורים, ללא אישה, ללא ילד. מדוע? אני מנסה להחריש את עצמי, להמית את הלב הפועם, להפוך לאוטומט שלא רואה, לא חש ולא מבין. הייתי אדם שחיי והתקיים, שתפס מקום באנושיות, עשה ויצר, עיצב בשביל העולם ובשביל עצמו, הניח לבנה בבניין הגדול למען העתיד והנה אין לכך שום זכר. אני שוכב וממתין ליד המנחמת של השינה תוביל אותי לתוך החיים של פעם, לעולם האתמול השמח. שנת הלילה שתשיב לי את ביתי, את הורי, את אשתי וילדי, אני אשב סביב שולחן החג הערוך, צוחק בקול, שר וצוחק. מספר סיפורים ואנקדוטות, משתעשע חסר דאגה עם ילדי, מצב הרוח מרומם והנה אשתי וקולה הוא כמו מלודיה מתוקה שחודרת ללב ולנשמה.

הבוקר מגיע וקרני אור חלשות מופיעות בחלון. הכול מתנועע כל כך רגוע, מתון ואדיש, שבת היום. יהודים מסתובבים היום ברחובות לבושים בבגדי השבת שלהם. הם השתחררו מחולין של ימות השבוע שלהם, השתחררו מהדאגות והצרות וחשים עצמם חסרי דאגה, שמחים ומרוצים. בבית הכנסת נשמעת עכשיו שירה נהדרת שפורצת החוצה בטונים לבבים של הרמוניה והתרוממות הרוח. אני נזכר בטיול הקסום ההוא עם אבא ואח, איך היינו הולכים בצעדים רגועים, נעימים וחסרי דאגה. כל העסקים נעולים והרחוב רגוע ושקט, עטוף בשלווה ועל הכול נחה קדושת השבת. אני נזכר בצליל ברכת השלום הלבבית של השבת שאיתה אבי היה נכנס הביתה, אני נזכר איך נצצו עיניה של אימי של אחותי. באוויר התפזרו קולות של שבת שלום. אני רואה את עצמי בין משפחתי השלמה, אוכלים ושותים, שרים. כולם חשים כל כך טוב, כל כך שמחים ומרוצים, חסרי דאגה ובטוחים. מלאים באומץ ובתקווה. עולם אידיאלי נפרש לפנינו. והנה בבת אחת גל סוער הומה עוקר אותי באכזריות מתוך העולם ההוא. נעלם הבית, נעלמות השבתות, שוקעת שמחתי, אבי, אמי, אחי, אשתי – אף אחד, אף אחד כבר אינו בעולם. שבת שלום! למי, בשביל מי? היכן הם הפנים המחייכות, היכן הם ההורים האוהבים, היכן אתם אחים ואחיות יקרים, היכן את אישה אהובה? אני משתוקק להשתחרר כמה שמהר מהסיוט, להחריש את ההתפרצות של רגעי החיים שהיו ואינם. להתגבר על העונג הזה של להיות מסוגל לחדור לעולמך שלך, לחוות את פעם, לשחות לעבר ולהחזיק את עצמך כמה זמן שאפשר על פני השטח של החיים של פעם, של השמחה של פעם, רק בשביל להידרדר שוב לתהום העמוקה של עולם הגיהינום שלי. לחטוף קרן של השמש המאירה של פעם ואיתה להשתפל ולרדת לתהום החשוכה ולאסון שבו אני שקוע. אני קמל, נעלם לאט עד שכל מה שנשאר זה אוטומט חיי טרגי. שאין לו רצון עצמי, שאין לו שאיפה עצמית. והוא עושה כל מה שאומרים לו כמכונה צייתנית, רק בשביל התקווה הלוחשת כגחל עמוק בלב, שבקרוב אקבל בחזרה את האני שלי. אני מתגעגע. חסר לי האור, חסרה לי החמימות, חסרה לי האמונה, חסרה לי התקווה. פעם כה שמחים ויפים היו החיים, השנים שעברו נעלמו לנצח ואנו נעשים מדוכאים ושוברים מהסבל הנורא בהמתנה להגעתו של המוות המפחיד.
צהרים, אני מנסה למקד את המחשבה, להישאר רגוע, אבל הקיבה שולטת בי, היא שוברת אותי, מאלפת אותי בציפורניה החדות שננעצות בי מבפנים, אני העבד של רצונה התמידי ולא מתקיים עבורי דבר מלבד רעב, צמא, לחץ בשלפוחית, תנועה במעיים. בבלוק יש מי שמתעקשים לא לקבל את המצב עד רגעי הנשימה האחרונים. הם שותקים ושומרים על קור רוח על מנת להימנע מלאבד את החיים לפני הזמן. אחרים  נשברים רוחנית ותשושים גופנית, מחשבות שחורות נרקמות להם בראש, מי יודע לאן מובילים אותי, מה יביא לי המחר? אני יוצא למסדרון הולך לאט, מחפש את הדרך למטה המקום נראה לי מוכר היטב ובו בעת הוא זר לחלוטין. אני מתוח, רעד אינסטקטיבי אוחז בי והלב שלי דופק בפחד. הנה מכונה מתנועעת, שיכולה לרוץ עם ראשה חתוך, וידיה שבורות, עיניה מדוכאות, נעה חסרת כיוון. אני רואה שלטים על הקירות הלבנים ונורות מנצנצות, תודה לאל, אני נושם עכשיו בחופשיות, הנה הגעתי אל המעלית שעומדת ומחכה לי. אני נכנס והנה נשמע צפצוף חד, זו הבשורה של המעלית המתחילה בתנועה. כמו כחיה שבורחת עם שללה כך מתחילה המעלית לנוע ונעצרת מיד שוב, ואני מתנדנד כמעט ונופל. לתוכה נדחף כיסא מתגלגל כצעצוע בלתי מועיל שאין לו שום ערך וזכות קיום ועליו יושבת אישה זקנה ומראה עגום ומיואש. נראה שהיא שקועה ברעיונות סיוטים עמוקים. אלו רעיונות מענים שולטים בה כעת? האם היא מהרהרת על ילדיה הקטנים, על ילדתה הקטנה, היפיפייה, עם עיני הדובדבנים השחורות הקטנות, כמה שמחה היא הייתה כשהילדה אמרה לה בפעם הראשונה "אמא". חיים שלמים היא הקריבה למענה, הכול היא הקדישה למענה, הכול היא מסרה למענה, רק בשביל לחיות לרגע הנכסף ההוא וליהנות משמחה ועונג אמהי. מהכול נהיה חלום ריק, אימכם הנאמנה והמסורה נגררת להיכן שהוא ומי יודע האם עוד בין החיים, מי יודע אם כבר יתומה את. אימך נשארה גלמודה, שבורה. האם היקרה נעשתה אפורה וזקנה, לילות חסרי שינה מענים הפכוה לתשושה, חלושה, שייכת אל הבלתי מועילים, בלתי נצרכים, שקיומה אינו מוצדק. בודדה בעולם המדבר הגדול, שמפחיד אותה באכזריותו. מי שומע את בכייה, מי שומע את צעקתה, למי יש לב לסבלותיה?

כך אני פוגש כעת במחלקה של הבלוק, אנשים קפואים, עם ראשים כפופים עמוק, עם מטען ייסורים כבד ומענה. הגענו ובאנו ונכרתנו מדרך החיים, אלפי לבבות דופקים בקצב, אלפי נשמות רועדות, רעיון שפוף אחד לא מניח להם להירגע: מי יודע האם לא מתקרבות להן הדקות האחרונות של החיים. האם לא קרבו כבר לגבול של הנצח. לפתע נכנס  אחד ואומר בשמחה, סבתא, סבא! ראשי כולם מתרוממים שמחים לשמוע את הברכה הרחוקה ממי שכמו נעלם בתהום ונדמה להם שהוא מדבר איתם, הנה הוא לפניך מי שעזב לפני שבועות וחודשים ולא הניח מעצמו שום עקבה. אך לפתע השמחה נעלמה והאושר הפך לעצב, הבדידות לכדה אותם בחזרה ברשתה והם נותרו מעונים, נלעגים מחפשים בחשכת הלילה קרן אור, שתאיר את חשכתם ותביא לתוך הווית המוות שלהם מעט חיים, אבל לשווא הוא חיפושם.

הם אינם מסתכלים ולא שמים לב בכלל לבתים שהתרוקנו, לאורות שכבו, לחיים שנספו, לא שואלים את עצמם כלל לאן, לאן נעלמו החיים התוססים, העולמות הרוטטים, המבטים המתגעגעים, הלבבות הנהנים, הנשמות השרות. הם אינם חשים וכלל לא חסרים להם החיים הרבים שחיו בשכנות אליהם, הם שלווים בטוחים וחסרי דאגה, עד שהסערה תגיע ובים של כאב תטביע גם את עולמם.