Scroll Top

 

 לא שופטים אדם הנמצא בתא גזים על היותו אלים וגס רוח לסובבים אותו, על כך שהוא מגלה חוסר התחשבות בחלשים. להבדיל למשל מבני משפחת פלדמן הנמצאת פה לידינו, ראו איך הם עומדים יחד מחובקים ומחזיקים יפה ידים. למה אני חייב להיות זה שהוא תמיד כזה בהמה, עכברוש ביבים מטונף? ככה, כי בתא הגזים מותר. זו פעולה שמדגימה מצוין את האופן שבו פועלת היד הנעלמה בחלוקת משאבים. מהו הערך הנקוב של דקה אחת של חיים במטבע של סבל מוחלט ואינסופי.

לשם התרגיל ניקח מצב שבו תא הגזים נמצא בשיא הקיבולת שלו ומאכלס כ 700 יהודים סטנדרטים. נניח שתוך 10 דקות כולם מתו והמאבק לפסגה התרחש רק ב 5-7  הדקות הראשונות. בזמן הנותר, שכבר כל מי שנמצא בתחתית הערימה כבר מת או מפרפר את פרפוריו האחרונים אפשר היה לנוח מהמאבק ולנשום קצת. במצב כזה החלשים מתים מוות אלים אך מהיר ולכן נחסך מהם הסבל הנורא שהוא מנת חלקם של החזקים והמוצלחים ששורדים עוד שתי דקות שלמות של גיהנום עלי אדמות. לטפס על בני עמך נחנקים למוות על מנת לזכות במעט יותר חיים זה דבר טבעי ומובן לעשות כאשר נמצאים בתא גזים, זה פחות מובן כאשר אתה נמצא בקומה העליונה במגדל הגבוה בגוש דן. 

מה מזעזע כאן, שהדברים נכתבו או שהדברים התרחשו? מתחת לכל סלע יש עקרב, בגלל זה מעדיפים להשאיר את הסלעים במקומם ומומלץ לא לגעת בהם, אבל יש את מי שמתעקשים. אלה אנשים עלובים ובודדים, לא ברור למה הם עושים את זה, למי זה מועיל ומה המטרה. מדוע לא להתמקד בסיפורים על המלאכים של המחנה שנתנו את פת הלחם שלהם לאדם גוסס מרעב, על מי שהמשיכו להאמין שיש טוב בעולם ויש תקווה. עוד מעט ימות הגרמני האחרון שהיה בשואה ונשאר רק עם גרמנים שנולדו אחרי השואה. כשאני חושב על זה, אז באופן אישי, אני גרוע יותר. הם נושאים בנטל אשמה על אירוע היסטורי שסבא או סבא רבא שלהם עשה. אני נושא בנטל האשמה על המעשים שאני עשיתי. נכון שבמקרה שלי הייתי חייל בכיין ועלוב ולכן גם המעשים שלי הם די עלובים, קצת מכות, מעט קללות, כמה השפלות. כשאני נפגש עם גרמני אני נזכר לא בשואה אלא איך הסתובבתי ברחובות ג'בליה, שלושה חודשים לפני שפרצה האינתיפאדה הראשונה וטרקתי חלונות, הפכתי בתים, השפלתי בחור אחד בבית שלו מול אמא שלו, סתם ככה. והגרמני המסכן איזה דבר רע הוא עשה? כלום. עשה רק טוב, התנדב לארגון סיוע, תרם לעולם, אז מי יותר גרוע?

אני רוצה להסיר אפשרות אחת מהשולחן, האם אנחנו היהודים כעם, מסוגלים לבצע, או לקחת חלק בהשמדת עם אחר? על פי המסורת כבר עשינו את זה לעמלק. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר.  אבל זה היה בתקופת התנ"ך  תקופה שבה ההתנהגות הזו הייתה מקובלת, הכוונה היא להיום בתקופה המודרנית. נניח שהיטלר היה שונא רק פולנים, רוסים, צוענים, כושים, קומוניסטים, הומואים, מוגבלים, אנשי רוח וספרות, אומנים וכל מי שלא הסכים איתו,  אבל הוא דווקא היה בסדר עם יהודים, אפילו חשב שהיהודים הם הסתעפות של הגזע העליון שהשתבשה בדרך ולכן הם לא יכולים להיות הגזע העליון אבל יכולים גם יכולים להיות משרתיו הנאמנים. מה היה קורה אם המוסד היה מגייס דוגמנית-על ישראלית ושולח אותה במכונת זמן לשנת 1907, שנה שבה היטלר מגיע לווינה למבחני הכניסה לבית ספר לאומנות. הוא נדחה והדבר גרם לו למועקה אלא שבדיוק באותו ערב סידני פוגשת אותה "במקרה" בבית קפה נחמד בוינה, הם לוגמים יחד שנאפס, הוא משתכר קצת ומתחיל לנאום לה על חייו הדפוקים, סידני מקשיבה לו ומלטפת לו את הירך. הם הולכים לחדר בבית מלון המשקיף על הדנובה ושם סינדי גואלת את אדולף מבתוליו ונותנת לו את הזיון של חייו. ואז בדיוק ברגע  שהיטלר גומר בפעם הראשונה בחייו שלא באמצעים ידניים, הדוגמנית האמיצה זועקת בגרמנית "עם ישראל חי". עכשיו נוצרה במוחו של היטלר הטבעה תודעתית המקשרת בין האירוע המוצלח של איבוד בתוליו בין ירכיה של יהודיה תמה וכשרה שהיא דוגמנית-על, מזדיינת-על וגם תומכת בראש הממשלה. הדוגמנית חוזרת חזרה לישראל, שהיא בעצם אולי כבר לא אותה ישראל, כי היטלר עכשיו אוהב יהודים, יהודיות ויש לו גם פילגש יהודייה, שאותה דרך אגב המוסד גייס ומפעיל בהצלחה, אבל בכל השאר הוא עדין היטלר. לכן הוא מחליט להשמיד את הפולנים, הרוסים, הצוענים, הכושים, הקומוניסטים, ההומואים, המוגבלים, אנשי רוח וספרות, אומנים וכל מי שלא מסכים איתו. השאלה הנשאלת היא האם היהודים, שעכשיו הם בצד של הגזע העליון, דבר שהיה נראה לרבים וטובים הגיוני מאד, היו משתפים פעולה עם הנאצים, תורמים, מסייעים ומתגייסים לס.ס? היהודים יכלו לתרום רבות להצלחתה של המכונה הנאצית ואולי אפילו להביא לניצחונה על בעלות הברית. ואחרי שארץ ישראל משוחררת, עם ישראל יכול לחזור לארץ מולדתו, מתפתחת ידידות נפלאה ואמיצה בין הרייך הגרמני ליישות היהודית וגם מסורת נהדרת של מנהיגים נאצים שמחזיקים פילגש יהודייה. אז נחזור לשאלה, האם זה אפשרי? האם היינו משתפים פעולה עם הנאצים בתמורה לארץ ישראל השלמה, נקייה וטהורה מערבים והומואים, כל זה בתמורה למסחר בכמה מהטובות בבנותינו? 

כשחושבים על הגרמנים בשואה כולם מיד חושבים על איזה חייל ס.ס ביחידת הגולגולות ולא על הרמן הפקיד הגרמני שעוד זוכר את הרעב והמחלות של מלחמת העולם הראשונה, שישב בבית וקרא גרמניה-היום והיה לו פתאום טוב בחיים. הוא סתם את האף ושילב ידיים, בשביל לחם, אוכל לילדים. לא מערבבים בעניין הזה פוליטיקה. הוא היה ממש נגד מה שעושים ליהודים אבל זה נושא פוליטי ולא מכניסים נושאים פוליטיים למחאה. די מהר הפיהרר היה מזהה שיש אוהב יהודים אחד או שניים בקהל, גבלס היה מוציא הודעה לעיתונות והחולצות החומות היו ממשיכים את הטיפול משם. אז הנחנו את חילוקי הדעות הפוליטיים שלנו בצד ופעלנו למען העם הגרמני. העיסוק הזה בשאלת היהודים ואם יש פתרון לבעיה ונגיד והגענו אתם להסדר כמה זמן ייקח עד שהם שוב יחזרו לנסות להשמיד את העם הגרמני, העיסוק המופרז בשאלה הזו מביא לכך שבינתיים כל המדינה משותקת, לא מצליחים לעשות שום דבר לטובת אנשים שקורעים כאן את התחת בעבודה וסיכנו את החיים שלהם במלחמת העולם הראשונה ועכשיו בקושי כרוב כבוש הם מצליחים להביא הביתה. לגבי הבעיה היהודית, הרמן מודה שלפעמים גם השמאל מדבר שטויות ודווקא הימין קולט את המציאות הרבה יותר נכון. היהודים נעלמו ולכולם באמת הרבה יותר טוב. קודם כל הם השאירו אחריהם את כל הרכוש שהם גזלו מהאדם הגרמני העובד, הוא הועבר אל הממשלה שהחזירה אותו אל העם. מעבר לכך, היהודים באמת היו מטרד. הם היו עניים שחיו על כספו של האדם העובד, סירבו ללכת לעבוד ודרשו שהממשלה הגרמנית תממן את הלימודי הקודש שלהם בישיבות, הם השריצו ילדים כאילו הם דגים, עשרות. הנשים שלהם נראו בגיל 35 ואחרי 14 לידות כמו סחבות רצפה סחוטות הלבושות סחבות רצפה משומשות, בו בזמן שהאב שורץ רוב היום באחד המבנים המעופשים והמכוערים שלהם, מקפץ, מרקד והולך בטל עם חבריו ברחובות הערים הצפופות והמלוכלכות שלהם. האדם הגרמני העובד נאלץ לממן את כל הבטלה הזו, הרמן הכיר מישהו שכל תפקידו היה לדאוג לחלוקת מזון למוסדות החינוך שלהם, אחרת לילדים לא היה מה לאכול. אבל ליהודים זה אף לא הספיק, הם תמיד רצו עוד ועוד. כל תוכנית, כל ניסיון של הממשלה לסייע לאדם הגרמני העובד שנאנק תחת נטל חובותיו למדינה, נתקל תמיד ביהודי מלוכלך שזינק לראש התור ודרש להיות ראשון, שטען שלהם מגיע יותר כי יש להם הרבה ילדים ואין להם איפה לגור ומה לאכול. והאדם הגרמני העובד שוב נשאר רק עם החשבונות שצריך לשלם.

או שנהרוג את כולם או שנתאבד. אלה שתי האופציות שעומדות בפנינו. יש חלופה שלישית והיא לשתף פעולה למען עתיד ושגשוג משותף, אבל האפשרות הזו נראית קשה יותר לביצוע מיום ליום.  בשבילי יש מציאות אחת. נכון שיש הרבה דעות על אותה מציאות אבל היא קיימת והיא אובייקטיבית. אני גם לא מאמין בטוב ורע, אני לא אומר שהם לא קיימים, הטוב והרע, אבל אני לא מאמין בהם. אין טוב ואין רע. יש מציאות ובמציאות הזו אנשים רוצים להרוג אותנו. למה הם רוצים להרוג אותנו, יש להם הרבה סיבות והסברים שונים לעובדה הפשוטה שהם רוצים להרוג אותנו. שהייתי מורה אז בכל פעם שאחד התלמידים היה פוגע בי אז הייתי מקבל את ההסבר העלוב שזה לא אישי, הוא לא רוצה לפגוע בי האדם הפרטי שיש לו רגשות וחיים, אלא במשהו שהוא לא אני שהוא כועס עליו. התעקשתי לא להבין וניסיתי לחדד, אתם מתכוונים שאני כמו זונה, גוף חי שכול תפקידו לספק את צרכיו וסטיותיו של הלקוח שלה? די מהר לאחר מכן היו מפטרים אותי. לזיין זונה זה רע, מורה זה בסדר. זו המציאות.  

זקנים זה עיסוק חביב עלי. אני מתעב אותם, שונא אותם ורוצה להשמיד את כולם, עד האחרון שבהם. יש משהו יפה בשנאת זקנים, זו שנאה מובנת, מאד אנושית, מי לא שונא זקנים? כולם ובעיקר זקנים שונאים זקנים. אתמול יצאתי מחדר הכושר והלכתי במסדרון הצר שמוביל אל הבריכה, והנה בדרך אישה זקנה עצומת ממדים מתנהלת באיטיות וחוסמת את הדרך. יש שם שש מדרגות שצריך לעלות והיא נתקעה מולן. עמדתי מאחוריה ושיגרתי לעברה מנה מרוכזת של תיעוב וזלזול. כמובן שגם ריחמתי עליה, אבל רחמים ולא חמלה, הכאב היה שלה והלעג החרישי היה שלי. היא לא ידעה שאני עומד מאחוריה והתאמצה לעלות במדרגות, הנה רגל אחת מורמת ובמאמץ אדיר גוש הבשר הרוטט מתרומם באוויר ומגיע למדרגה השנייה, עכשיו היא נחה. עומדת שם בבגד הים שלה כמו נקניקיה אדירה, עור דק ושמנוני שדחסו לתוכו איברים פנימיים שבמקרה הנוכחי בדרך פלא גם יש בהם חיים והם פועלים. לחשוב שהיצור הגרוטסקי הזה עוד מתקיים בעולם וצורך משאבים בזמן שצעירים ויפים הרבה יותר נעלמים לתוך האבדון והחידלון, הנה היא ממריאה למדרגה השנייה, נשארו רק עוד ארבע לדלג בקלילות ולשחרר את הפקק מאחוריך. עודדתי אותה בשקט, קדימה את יכולה לעשות את זה, חזק ובכול הכוח ובסוף זה נגמר. אח"כ הלכתי לג'קוזי, מאגר מים וכלור קטנטן שסביר להניח שהוא מכיל גם כמויות נכבדות של שתן, אני באופן אישי מקפיד להשתין שם בכול הזדמנות, מתוך הבנה שאם כולם משתינים שם אז אני חייב לתת גם את שלי ופתאום מי מגיעה, הנקניקיה המאיימת לפקוע. על הפרצוף שלה הייתה הבעה של מי שהשתחררה מגולאג, שהיא ירדה בסולם על המרק המסריח יכולתי לראות אותה מקרוב, ללא חלוק, גוש אדיר של בשר ושומן וורידים בולטים, יורד באיטיות ומתחיל להתבשל. יצאתי מהמים והלכתי לשטוף את הגועל ממני.

באופן כללי אני מתעב בני אדם, הייתה תקופה בחיי שרציתי להיות בחברת אנשים וזו הייתה הטעות הכי גדולה שלי, כי בני אדם לא אוהבים להיות בסביבת מי שרוצה להיות בחברתם. רווקים ורווקות יודעים את זה טוב מכולם, האומללות שלהם והרצון הנואש בקשר גורמים לכל מי שסביבם להתרחק מהם כמו ממגפת הדבר השחור. רווקים ורווקות מזהים אחד את השני באופן מידי, הנה הוא הנואש, הוא שוקע עמוק יותר בתוך הבור העמוק של הבדידות, מתהלך במדבר צמא ומוכן לעשות דברים מגוחכים ועלובים רק בשביל לקבל מבט, לא ניתן לו את זה. בשביל רווק כל ערב חג הוא יום הזיכרון לבדידות. יש רגע שבו אתה אומר לעצמך אני מוכן להרוג את כולם עד האחרון שבהם רק בשביל להישאר לבד באמת, בלי שום נפש חיה סביבי. אני רוצה להיות חולה אפס שיגרום לוירוס להתפשט ולמחוק את האנושות מעל פני האדמה רק בשביל להתחמק מהמבוכה של להיות לבד כל כך הרבה זמן. אם עד עכשיו מה שגרם להם להתרחק ממך היה הרצון שלך להתקרב עכשיו זה הפחד מהיצור המוזר ששונא אותם. אבל זהירות, אנחנו רבים יותר ממה שמקובל לחשוב ומספרנו הולך וגדל.  

יש לי כמה קווי עלילה שגרתיים ונדושים שאני אוהב להרהר בהם. הראשון שחביב עלי במיוחד מתחיל כאשר אני חופר בחפירה ארכיאולוגית ומורידים אותי לתוך בור שגילנו. אני שם לבד ולפתע חושף לוח אבן שחור ובו שקע המתאים לכף היד האנושית, אני מניח את היד שלי ואז בפרץ אור אדיר אני נעלם ומופיע בחללית עצומה הנמצאת במסלול סביב המעגל החיצוני של מערכת השמש. מסתבר שמין חיזרי השאיר את הפורטל הזה ורצה שביום מן הימים אחד מבני האדם יחשוף את המנגנון ויגיע לחללית שהם הציבו, יצא שזה אני. עד כאן זה לא שונה מהותית מהרבה סיפורים מוכרים אחרים כולל לפחות קלאסיקה אחת, אפילו אני כתבתי גרסה של הרעיון הזה באחד המקומות. איפה החידוש שלי? בסיפור שלי אני הגיבור שמניע את העלילה, הרי למה קוראים וצופים בסיפורים ועלילות? משתי סיבות, האחת לשמוח שזה לא קרה לך והשנייה לדמיין שזה אתה. 

אתה רואה סרט שבו הגיבור לא מפחד מכלום והשכנים שלו נזהרים לא לעשות רעש או להחנות את האופניים שלהם בשביל כניסה לבניין, הם יודעים שאם הם יעזו לעשות את זה אז הגיבור יגיע בשתיים לפנות בוקר יצמיד להם אקדח לרקה ויאיים שבפעם הבאה שזה יקרה הוא יפזר להם את המוח על הכרית ועל האישה מוכת האימה ששוכבת לידם וחשה למטה ברטיבות אבולוציונית, זה גבר. אז הפעם אני זה שמגיע לחללית שמשוטטת כבר מיליון שנה סביב מערכת השמש ויש לי כוח אבסולוטי על כל בני האדם.  הדילמה עכשיו היא איך אני פועל. אפשרות אחת היא חיסולם המיידי של כול אויביי ישראל והאנושות וגם כאן נוצרות כמה הסתעפויות, נזרוק אותם לשמש, נפרק אותם לאטומים, אולי נשליך אותם לרחף בריק של החלל הבין גלקטי בתוך שדה אנרגיה, ממש כמו האויבים של סופרמן ואחרי יומיים שלושה להחזיר אותם לכדור הארץ כשדעתם מוטרפת. קיימת גם האופציה לשגר אותם לחללית ובעזרת האמצעים המיוחדים שיש בה לחבר  את המוח של האיתוללות, הגיהאדיסטים, הנאצים, הניאו-נאצים והחביבים עלי מכולם היהודו-נאצים, למציאות וירטואלית כמו במטריקס. במציאות הזו כל אותה אשפה אנושית תהיה זו שמדוכאת ונרדפת על ידי משמרות המהפכה והצניעות. יצליפו בהם על זה שהם לא מגולחים למשעי ולא עשו מריטת שיער מהחזה, הם יצטרכו להישאר בבית כל היום לנקות,לבשל ולטפל בילדים שכמובן הם יביאו לעולם אחרי 9 חודשי הריון כתוצאה מקיום יחסים ונראה לי שזה כבר ברור לכולם מאיזה סוג. הם יהיו כל הזמן בהריון, הם יכלו רק לצאת לשוק לקניות והטמפרטורה בחוץ תהיה 40 מעלות אבל הם יצטרכו ללבוש את השמלה השחורה והכבדה שמכסה את כל הגוף וככה הם יעבירו 1000 שנה שבהן הם לא מתים ואין להם שום מוצא החוצה מהמטבח. ואז נחזיר אותם חזרה ונראה מה יקרה. את הנאצים ועוזריהם נשלח למחנות ריכוז למרות שבמקרה שלהם אני לא חושב שניתן להם לחזור, לנאצים ועוזריהם אין סליחה ואין מחילה, אחרי 1000 שנה באושוויץ, נשלח אותם לטרבלינקה ואז סוביבור וככה הם ינועו בין המחנות בסבב אינסופי.  

הנבואה ניתנה לשוטים, לפחות את זה קיבלנו. את היכולת לדעת מה יקרה בעתיד. כמובן שיש גם הרבה פרופסורים מכובדים ואנליסטים מוכשרים שמספקים תחזיות לגבי מה שעומד להתרחש בעתיד, אבל ההבדל בין הפרופסור לנביא הוא שהראשון חקר, בדק והגיע למסקנה שעליה הוא מדווח ביבשושיות ואילו הנביא חיי את העתיד והוא מספר לקהל שומעיו על המציאות שאליה הם צועדים מתוך התנסות והכרה בלתי אמצעית של העומד להתרחש. למשל עניין המשבר הסביבתי וההכחדה השישית, אני חיי אותה. אני הולך ברחוב מביט סביבי ורואה חורבות עשנות ושלדים מהלכים, השמיים אדומים והשמש משגרת קרינה אולטרא סגולית שהופכת את הים למרק דגים מלוח. אתה לא יכול לדבר על ההכחדה השישית וגם לחסוך לפנסיה, זה מה שגורג אורול ב 1984 כינה כדו-חשב. לשבת בבית ולנתח את נתוני האקלים, להגיע למסקנה שהולכת להיות כאן קטסטרופה תנ"כית בעוד 50 שנה ואז להביא ילדים לעולם. בשביל להביא ילדים לעולם צריך להיות או אופטימי באופן חסר תקנה, או מנותק באופן עוצר נשימה או רשע מרושע. רוב בני האדם לא אינטליגנטים מספיק בשביל להיות רשעים מרושעים, לא מפגרים מספיק בשביל להיות אופטימיים חסרי תקנה ולכן נשארה רק האפשרות של מנותקים באופן עוצר נשימה. תפקידו של הנביא הוא לספר לבני האדם לאן הם צועדים, לא למנוע מהם לעשות זאת רק לדווח להם על מה שעתיד להתרחש, המטרה היא לקחת מהם את האפשרות לטעון "לא ידענו". ידעתם, רק לא האמנתם שזה יקרה, או שהאמנתם וידעתם שזה יקרה אבל חשבתם שזה לא יקרה לכם, אתם תסתדרו, תגורו במקלחת, תעטפו את עצמכם בנייר אלומיניום וככה תתגוננו מהחום, תגדלו עגבניות במרפסת, אבל הרוב גם לזה לא מגיעים, זה פשוט לא יקרה להם. אני מזהם ומבזבז ללא הבחנה, שלוש פעמיים ביום מקלחת, משתמש בשקיות פלסטיק, זורק מזון פולט CO2 ומתאן בחופשיות. אין לי ילדים, אין לי פנסיה, אין קריירה ולכן אני לא רואה סיבה מדוע עלי לחסוך ולדאוג לעתיד שלא ניתן למנוע אותו ולגורלם של ילדים שכל מה שהם עושים כרגע זה להרגיז ולעצבן אותי. אני קורא על דור ה-Z שנכנס לשוק העבודה בנונשלנטיות וחושב שכולם צריכים להיכנע לגחמות הילדותית שלהם ומתמלא קנאה. ככה גם אני הייתי צריך להיות, לא לחשוש שלא תהיה לי עבודה ויפטרו אותי, כי בסוף פיטרו אותי ולא הייתה לי עבודה. הגעתי למסקנה שאכן הקלישאה המטופשת הזו אכן נכונה. קלישאות. מה שגרוע מבחינת מי שכותב בקלישאות זה שהם נכונות, אז אתה רוצה לומר לקורא, תשמע הדרך הכי טובה להשיג משהו זה לא לרצות להשיג אותו, והנה איבדת אותו, כי אתה כותב בקלישאות. הדרך לכתוב היא במעשה נוכלות והטעייה, תתחזה, תבלבל, תקיא על הדף.