"בבני אדם צריך לנהוג או בנועם או לחסלם". (מקיוואלי)
או שנהרגו את כולם או שנתאבד. אלה שתי האופציות שעומדות בפנינו. יש חלופה שלישית והיא לשתף פעולה למען עתיד ושגשוג משותף, אבל האפשרות הזו נראית קשה יותר לביצוע מיום ליום. בשבילי יש מציאות אחת. נכון שיש הרבה דעות על אותה מציאות אבל היא קיימת והיא אובייקטיבית. אני גם לא מאמין בטוב ורע, אני לא אומר שהם לא קיימים, הטוב והרע, אבל אני לא מאמין בהם. אין טוב ואין רע. יש מציאות ובמציאות הזו אנשים רוצים להרוג אותנו. למה הם רוצים להרוג אותנו, יש להם הרבה סיבות והסברים שונים לעובדה הפשוטה שהם רוצים להרוג אותנו. שהייתי מורה אז בכול פעם שאחד התלמידים היה פוגע בי אז הייתי מקבל את ההסבר העלוב שזה לא אישי, הוא לא רוצה לפגוע בי האדם הפרטי שיש לו רגשות וחיים, אלא במשהו חסר חיים שהוא כועס עליו. התעקשתי לא להבין וניסיתי לחדד, אתם מתכוונים שאני כמו זונה, גוף חיי שכול תפקידו לספק את צרכיו וסטיותיו של הלקוח שלה? די מהר לאחר מכן היו מפטרים אותי. לזיין זונה זה רע, לזיין מורה זה בסדר. זו המציאות. מהר מאד נגיע לעיסוק בשואה, הרי אין כמו השואה על מנת להבהיר את הטבע האנושי בכללותו. אבל אני מנסה כרגע להימנע מלהגיע לשם, כי העיסוק בשואה מרחיק חלק מהקוראים, חלקם בגלל שנמאס להם כבר מהנושא הזה, חלקם האחר כי הם פשוט לא אוהבים לשמוע עליה, יש הרבה שזה משעמם אותם, אז כרגע לפחות ננסה לדון בדברים אחרים שהם לא השואה, לפחות לא של היהודים, אבל כן נעסוק בשואה של הדולפינים והליוויתינים.
זקנים זה עיסוק חביב עלי. אני מתעב אותם, שונא אותם ורוצה להשמיד את כולם, עד האחרון שבהם. יש משהו יפה בשנאת זקנים, זו שנאה מובנת, מאד אנושית, מי לא שונא זקנים? כולם ובעיקר זקנים שונאים זקנים. אתמול יצאתי מחדר הכושר והלכתי במסדרון הצר שמוביל אל הבריכה, והנה בדרך אישה זקנה עצומת ממדים מתנהלת באיטיות וחוסמת את הדרך. יש שם שש מדרגות שצריך לעלות והיא נתקעה מולן. עמדתי מאחוריה ושיגרתי לעברה מנה מרוכזת של תיעוב וזלזול. כמובן שגם ריחמתי עליה, אבל רחמים ולא חמלה, הכאב היה שלה והלעג החרישי היה שלי. היא לא ידעה שאני עומד מאחוריה והתאמצה לעלות במדרגות, הנה רגל אחת מורמת ובמאמץ אדיר גוש הבשר הרוטט מתרומם באוויר ומגיע למדרגה השנייה, עכשיו היא נחה. עומדת שם בבגד הים שלה כמו נקניקיה אדירה, עור דק ושמנוני שדחסו לתוכו איברים פנימיים שבמקרה הנוכחי בדרך פלא גם יש בהם חיים והם פועלים. לחשוב שהיצור הגרוטסקי הזה עוד מתקיים בעולם וצורך משאבים בזמן שצעירים ויפים הרבה יותר נעלמים לתוך האבדון והחידלון, הנה היא ממריאה למדרגה השנייה, נשארו רק עוד ארבע לדלג בקלילות ולשחרר את הפקק מאחוריך. עודדתי אותה בשקט, קדימה את יכולה לעשות את זה, חזק ובכול הכוח ובסוף זה נגמר. אח"כ הלכתי לג'קוזי, מאגר מים וכלור קטנטן שסביר להניח שהוא מכיל גם כמויות נכבדות של שתן, אני באופן אישי מקפיד להשתין שם בכול הזדמנות, מתוך הבנה שאם כולם משתינים שם אז אני חייב לתת גם שלי ופתאום מי מגיעה? הנקניקיה המאיימת לפקוע. על הפרצוף שלה הייתה הבעה של מי שהשתחררה מגולאג, ושהיא ירדה בסולם על המרק המסריח יכולתי לראות אותה מקרוב, ללא חלוק, גוש אדיר של בשר ושומן וורידים בולטים, יורד באיטיות ומתחיל להתבשל. יצאתי מהמים והלכתי לשטוף את הגועל ממני.
באופן כללי אני מתעב בני אדם, הייתה תקופה בחיי שרציתי להיות בחברת אנשים וזו הייתה הטעות הכי גדולה שלי, כי בני אדם לא אוהבים להיות בסביבת מי שרוצה להיות בחברתם. רווקים ורווקות יודעים את זה טוב מכולם, האומללות שלהם והרצון הנואש בקשר גורמים לכל מי שסביבם להתרחק מהם כמו ממגפת הדבר השחור. רווקים ורווקות מזהים אחד את השני באופן מידי, הנה הוא נואש, הוא נמצא עמוק יותר בתוך הבור העמוק של הבדידות, מתהלך במדבר צמא ומוכן לעשות דברים מגוחכים ועלובים רק בשביל לקבל מבט, לא ניתן לו את זה, בשביל רווק כל ערב חג הוא יום הזיכרון לבדידות. יש רגע שבו אתה אומר לעצמך אני מוכן להרוג את כולם עד האחרון שבהם רק בשביל להישאר לבד באמת, בלי שום נפש חיה סביבי. אני רוצה להיות חולה אפס שיגרום לוירוס להתפשט ולמחוק את האנושות מעל פני האדמה רק בשביל להתחמק מהמבוכה של להיות לבד כול כך הרבה זמן. אם עד עכשיו מה שגרם להם להתרחק ממך היה הרצון שלך להתקרב עכשיו זה הפחד מהיצור המוזר ששונא אותם. אבל זהירות, אנחנו רבים יותר ממה שמקובל לחשוב ומספרנו הולך וגדל.
באופן כללי אני מתעב בני אדם, הייתה תקופה בחיי שרציתי להיות בחברת אנשים וזו הייתה הטעות הכי גדולה שלי, כי בני אדם לא אוהבים להיות בסביבת מי שרוצה להיות בחברתם. רווקים ורווקות יודעים את זה טוב מכולם, האומללות שלהם והרצון הנואש בקשר גורמים לכל מי שסביבם להתרחק מהם כמו ממגפת הדבר השחור. רווקים ורווקות מזהים אחד את השני באופן מידי, הנה הוא נואש, הוא נמצא עמוק יותר בתוך הבור העמוק של הבדידות, מתהלך במדבר צמא ומוכן לעשות דברים מגוחכים ועלובים רק בשביל לקבל מבט, לא ניתן לו את זה, בשביל רווק כל ערב חג הוא יום הזיכרון לבדידות. יש רגע שבו אתה אומר לעצמך אני מוכן להרוג את כולם עד האחרון שבהם רק בשביל להישאר לבד באמת, בלי שום נפש חיה סביבי. אני רוצה להיות חולה אפס שיגרום לוירוס להתפשט ולמחוק את האנושות מעל פני האדמה רק בשביל להתחמק מהמבוכה של להיות לבד כול כך הרבה זמן. אם עד עכשיו מה שגרם להם להתרחק ממך היה הרצון שלך להתקרב עכשיו זה הפחד מהיצור המוזר ששונא אותם. אבל זהירות, אנחנו רבים יותר ממה שמקובל לחשוב ומספרנו הולך וגדל.
יש לי כמה קווי עלילה שגרתיים ולא בהכרח מקוריים שאני אוהב להרהר בהם. הראשון שחביב עלי במיוחד מתחיל כאשר אני חופר בחפירה ארכיאולוגית מורידים אותי לתוך בור שגילנו, אני שם לבד ולפתע חושף לוח אבן שחור ובו שקע המתאים לכף היד האנושית, אני מניח את היד שלי ואז בפרץ אור אדיר אני נעלם ומופיע בחללית עצומה הנמצאת במסלול סביב המעגל החיצוני של מערכת השמש. מסתבר שמין חיזרי השאיר את הפורטל הזה ורצה שביום מין הימים אחד מבני האדם יחשוף את המנגנון ויגיע לחללית שהם הציבו, יצא שזה אני. עד כאן זה לא שונה מהותית מהרבה סיפורים אחרים כולל לפחות קלאסיקה אחת. אפילו אני כתבתי גרסה של הרעיון הזה באחד המקומות. איפה החידוש שלי? בסיפור שלי אני הגיבור שמניע את העלילה, הרי למה קוראים וצופים בסיפורים ועלילות? משתי סיבות, האחת לשמוח שזה לא קרה לך והשנייה לדמיין שזה אתה. אתה רואה סרט שבו הגיבור לא מפחד מכלום והשכנים שלו נזהרים לא לעשות רעש או להחנות את האופניים שלהם בשביל כניסה לבניין, הם יודעים שאם הם יעזו לעשות את זה אז הגיבור יגיע בשתיים לפנות בוקר יצמיד להם אקדח לרקה ויאיים שבפעם הבאה שזה יקרה הוא יפזר להם את המוח על הכרית ועל האישה מוכת האימה ששוכבת לידם וחשה למטה ברטיבות אבולוציונית, זה גבר. אז הפעם אני זה שמגיע לחללית שמשוטטת כבר מיליון שנה סביב מערכת השמש ועכשיו יש לי כוח אבסולוטי על כול בני האדם. עכשיו אני נתקל בכמה דילמות, איך אני פועל. אפשרות אחת היא חיסולם המיידי של כול אויביי ישראל והאנושות וגם כאן נוצרות כמה הסתעפויות, נזרוק אותם לשמש, נפרק אותם לאטומים, אולי נשליך אותם לרחף בריק של החלל הבין גלקטי בתוך שדה אנרגיה, ממש כמו האויבים של סופרמן ואחרי יומיים שלושה להחזיר אותם לכדור הארץ שדעתם מוטרפת. קיימת גם האופציה לשגר אותם לחללית ובעזרת האמצעים המיוחדים שיש בה לחבר למשל את המוח של האיתוללות, הגיהאדיסטים, הנאצים, הניאו-נאצים והחביבים עלי מכולם היהודו-נאצים, למציאות וירטואלית כמו במטריקס. במציאות הזו כל אותה אשפה אנושית תהיה זו שמדוכאת ונרדפת על ידי משמרות המהפכה והצניעות. יצליפו בהם על זה שהם לא מגולחים למשעי ולא עשו מריטת שיער מהחזה, הם יצטרכו להישאר בבית כל היום לנקות,לבשל ולטפל בילדים שכמובן הם יביאו לעולם אחרי 9 חודשי הריון כתוצאה מקיום יחסים, ונראה לי שזה כבר ברור לכולם מאיזה סוג, הם יהיו כל הזמן בהריון, אחרת קיום יחסים. הם יכלו רק לצאת לשוק לקניות והטמפרטורה בחוץ תהיה 40 מעלות אבל הם יצטרכו ללבוש את השמלה השחורה והכבדה שמכסה את כול הגוף וככה הם יעבירו 1000 שנה שבהן הם לא מתים ואין להם שום מוצא מהמטבח. ואז נחזיר אותם חזרה ונראה מה יקרה. את הנאצים ועוזריהם נשלח למחנות ריכוז למרות שבמקרה שלהם אני לא חושב שניתן להם לחזור, לנאצים ועוזריהם אין סליחה ואין מחילה, אחרי 1000 שנה באושוויץ, נשלח אותם לטרבלינקה ואז סוביבור וככה הם ינועו בין המחנות בסבב אינסופי.
הנבואה נתנה לשוטים, לפחות את זה קיבלנו. את היכולת לדעת מה יקרה בעתיד. כמובן שיש גם הרבה פרופסורים מכובדים ואנליסטים מוכשרים שמספקים תחזיות לגבי מה שעומד להתרחש בעתיד, אבל ההבדל בין הפרופסור לנביא הוא שהראשון חקר בדק והגיע למסקנה שעליה הוא מדווח ביבשושיות ואילו הנביא חיי את העתיד והוא מספר לקהל שומעיו על המציאות שאליה הם צועדים מתוך התנסות והכרה בלתי אמצעית של העומד להתרחש. למשל עניין המשבר הסביבתי וההכחדה השישית, אני חיי אותה. אני הולך ברחוב מביט סביבי ורואה חורבות עשנות ושלדים מהלכים, השמיים אדומים והשמש משגרת קרינה אולטרא סגולית שהופכת את הים למרק דגים מלוח. אתה לא יכול לדבר על ההכחדה השישית וגם לחסוך לפנסיה, זה מה שגורג אורול ב 1984 כינה כדו-חשב. לשבת בבית ולנתח את נתוני האקלים, להגיע למסקנה שהולכת להיות כאן קטסטרופה תנכית בעוד 50 שנה ולהביא ילדים לעולם. בשביל להביא ילדים לעולם צריך להיות או אופטימי באופן חסר תקנה, או מנותק באופן עוצר נשימה או רשע מרושע. רוב בני האדם לא אינטלגנטים מספיק בשביל להיות רשעים מרושעים, לא מפגרים מספיק בשביל להיות אופטימים חסרי תקנה ולכן נשארה רק האפשרות של מנותקים באופן עוצר נשימה. תפקידו של הנביא הוא לספר לבני האדם לאן הם צועדים, לא למנוע מהם לעשות זאת רק לדווח להם על מה שעתיד להתרחש, המטרה היא לקחת מהם את האפשרות לטעון "לא ידענו". ידעתם, רק לא האמנתם שזה יקרה, או שהאמנתם וידעתם שזה יקרה אבל חשבתם שזה לא יקרה לכם, אתם תתסדררו, תתסתרו במקלחת, תעטפו את עצמכם בנייר אלומיניום וככה תתגוננו מהחום, תגדלו עגבניות במרפסת, אבל הרוב גם לזה לא מגיעים, זה פשוט לא יקרה להם. אני מזהם ומבזבז ללא הבחנה, שלוש פעמיים ביום מקלחת, משתמש בשקיות פלסטיק, זורק מזון פולט CO2 ומתאן בחופשיות. אין לי ילדים, אין לי פנסיה, אין קריירה ולכן אני לא רואה סיבה מדוע עלי לחסוך ולדאוג לעתיד שלא ניתן למנוע אותו ולגורלם של ילדים שכול מה שהם עושים כרגע זה להרגיז ולעצבן אותי. אני קורא על דור הZ שנכנס לשוק העבודה בנושלנטיות וחושב שכולם צריכים להיכנע לגחמות הילדותית שלהם ומתמלא קנאה. ככה גם אני הייתי צריך להיות, לא לחשוש שלא תהיה לי עבודה ויפטרו אותי, כי בסוף פיטרו אותי ולא הייתה לי עבודה. הגעתי למסקנה שאכן הקלישאה המטופשת הזו אכן נכונה, כמה שאתה רוצה משהו, ככה הוא מתרחק ממך. עכשיו אני נכנס לאזור גרוע מאד עבור מי שכותב, אומנם במקרה שלי אף אחד לא קורא, אבל זו עדין לא סיבה לא לקחת את הכתיבה שלי ברצינות. קלישאות. מה שגרוע מבחינת מי שכותב בקלישאות זה שהם נכונות, אז אתה רוצה לומר לקוראיך, תשמעו הדרך הכי טובה להשיג משהו זה לא לרצות להשיג אותו, והנה איבדת אותם, כי אתה כותב בקלישאות. אז איך תתאר את הקלישאה באופן לא קילשאתי, באמצעות הקלישאה שמודעת לקלישאותה, אבל גם זה תרגיל נדוש וצריך נשק מוצלח מזה. כול מי שכותב הוא נוכל, כייס של תשומת לב ואנרגיות.