אווסי עובד במחלקת התברואה בעירית ת"א, פרילנס. הוא מבוגר ועייף, מתקרב לגיל שישים. זה כבר ארבעים שנה שהוא מנהל מלחמת חורמה חסרת סיכוי מול ערמות אשפה הגדלות והולכות. הוא טאטא כבר את כל העיר ועכשיו הוא מנקה בדרום. הצעירים השיגו לעצמם את הרחובות הטובים בצפון ואותו דחקו דרומה. לוקח לו עכשיו הרבה זמן לנקות את הרחוב. זה מתחיל בזה שהוא צריך לסדר את הקרטונים למשאית הזבל שמגיעה. הוא חייב לעשות את זה מהר כי הם מאד מתרגזים אם זה לא מוכן בזמן. אח"כ צריך לטאטא את הרחוב ולהכין אותו למכונה. גם נהג המכונה מתרגז אם הוא מגיע והרחוב עדין לא מוכן. אווסי מנסה להספיק אבל זה כבר לא קל בגילו.

משאית הזבל נעצרת בחריקה ומתוכה קופץ הנהג. אדם חדור מוטיבציה ותחושה של יעוד עצמי בלתי ממומש. הנהג ניגש לאווסי ובקול חסר סבלנות שואל: נו מה קורה? הקרטונים עוד לא מוכנים. אתה שוב גוזל ממני אנרגיות  ואווסי עונה בקול מתנצל: יש הרבה קרטונים, יותר מידי קרטונים. הנהג מהנהן בראשו להסכמה. בוודאי שיש הרבה קרטונים, זה אזור יבוא. כל יום עוד קרטונים, בלי סוף קרטונים. הנהג עוצר לרגע כשמחשבה טורדנית תוקפת אותו לפתע: אולי יום אחד יגמר להם הקרטון ואז מה יהיה? הוא חושב רגע נוסף ואז פונה שוב לאווסי. די, מספיק. שאשתך ששומרת עליך בשמים לא תשמע אותך חס וחלילה מדבר ככה.

אווסי מסתכל עליו במבט חוקר וחשדני, הפועלים של נהג המשאית אוספים את הקרטונים ומשליכים אותם לתוך לוע המתכת שדוחס אותם פנימה לבטן המשאית  ובינתיים הנהג עומד  בצד ומנהל עם עצמו דיון שקט. אווסי  מתעלם ממנו. הוא ממשיך לאסוף את הקרטונים לערמה והפועלים ממשיכים לאסוף ולזרוק את הקרטונים מהערמה למשאית. נהג המשאית מביט על אווסי בייאוש ואז הוא עולה למשאית ונעלם יחד עם הפועלים. אווסי שוב  לבד ברחוב.

באחת המרפסות עומדת ומביטה רות. רות גרה ברחוב 40 שנה, בעלה נפטר ולילדים שלה אין זמן. היא ממעטת לצאת מהבית, יש הרבה רעש ולכלוך בחוץ והיא לא אוהבת את זה. היא מביטה בערמות האשפה הגדלות כול יום ברחוב ואז נעלמות בן לילה ומפנות את מקומן לערמות אשפה חדשות. בכול יום שעובר רות מרגישה שהיא נעשית קטנה יותר והערמות גדולות יותר וזה גם היה נכון. רות הזדקנה ונחלשה ומשלוחי הקרטונים הלכו וגברו. היא אהבה לחשוב על אווסי כעל אביר הנמצא שם להגן עליה מפני הערמות המאיימות, אבל ידעה שזו רק רומנטיקה של אישה זקנה ובודדה. אווסי נלחם במלחמה אחרת, במלחמה שלו. היא קראה לו מלמעלה: אווסי! אני מתנצלת שאני מפריעה, אבל אתה רוצה אח"כ לעלות לשתות תה? אווסי אהב את רות, היא כיבדה אותו לפעמים בספל תה ועוגייה והוא היה מביא לה דברים שמצא בין הערמות בשביל שתנסה למכור אותם במהלך הגיחות המועטות שלה החוצה. אווסי חשק בה, הוא חלם עליה לפעמים בלילות, איך הם יושבים במרפסת מחובקים ומביטים למטה אל הרחוב הנקי. רות התיישבה וחיכתה בזמן שאווסי התכונן לבואה של המכונה. המכונה הייתה מגיעה לעשות את השלב האחרון בניקוי הרחוב. היא הייתה מקרצפת את הזוהמה שנדבקה לכביש והנהג שלה רצה לקבל מאווסי נתיב פנוי. כשזה לא היה קורה הוא היה שולח הודעה למוקד ששוב הכביש לא היה מוכן בזמן והמוקד היה שולח הודעה למנהל המחלקה של אווסי שניסה לשמור עליו ככול יכולתו שלמרבה הצער לא הייתה גדולה. המכונה הגיעה והיום הכביש היה מוכן בזמן. היא נעה ברעש גדול ברחוב מקרצפת, משאירה אחריה סימנים כמו שבלול ונעלמת מעבר לפינה, מחזירה את הדממה לרחוב. אווסי החל לנוע בכבדות לחדר המדרגות. הוא עלה לאט, מגשש את דרכו בזהירות בחושך, נעמד ליד הדלת ודפק. רות פתחה ומיד התנצלה, אני מתנצלת שכחתי לפתוח לך את האור. לא נורא ענה אווסי, אני יודע גם ללכת בחושך. הוא נכנס לבית והתיישב ליד השולחן במטבח. רות הדליקה את הקומקום החשמלי והם ישבו לרגע בדממה. אווסי שאל אם הוא יכול ללכת לשירותים ורות השיבה שבוודאי, אז הוא קם והלך לשירותים. זה היה חדר שירותים שכלל בתוכו את האמבטיה. באמבטיה של רות היה וילון שקוף. הייתה בו מברשת שינים אחת ומעט בקבוקים יחסית למה שאתה מצפה למצוא בחדר אמבטיה של אישה. אווסי חזר אל המטבח והתיישב, רות מזגה מים חמים לכוס שמולו. היו גם עוגיות עגולות. רות אפתה. הם ישבו, טובלים את העוגיות בתה החם ומאזינים לרדיו.

תגיד, פנתה רות לאווסי, סליחה אם אני מבלבלת לך את המוח, אבל היא מנקרת לי בראש כבר הרבה זמן השאלה הזו, אולי אתה יודע  מה יש בתוך הקרטונים? אווסי תלה את עיניו בתקרה והרהר בשאלה. פעם לפני שנים, כשהוא רק התחיל לעבוד, סקרן אותו לדעת מה אנשים זורקים. הוא גילה מציאות בלי סוף. אבל היום זה כבר לא מעניין אותו ובכול מקרה גם אם כן, אצלו ברחוב היו רק קרטונים. אין כלום בתוך הקרטונים, הוא ענה, הם ריקים. ברור שהם ריקים, רות נהמה, אבל מה היה בהם לפני שזרקו אותם? זה אזור יבוא נכון? מביאים לכאן קרטונים סגורים במכולות, אלפי קרטונים מגיעים לכאן כול יום, אבל אני לא רואה מישהו שבא לקחת משהו. לא יוצא מכאן שום דבר, רק מגיע. עיניו של אווסי נעצמו ומצחו התמלא קמטים והוא הרהר בקול. באמת לא ראיתי אף פעם מישהו מגיע לקחת סחורה, רק קרטונים מלאים נכנסים ביום לחנויות  ונזרקים בערב ריקים לרחוב. רות קמה ממקומה בהתרגשות. בדיוק לזה אני מתכוונת, מה הם עושים אם הסחורה? אווסי לא ידע מה לענות לה. זה לא היה באג'נדה שלו מה מגיע בקרטונים או למה זה משמש, אבל השאלה של רות סקרנה אותו קצת והוא גם רצה לשמח את רות. רות המשיכה: בדקתי אם כתוב עליהם משהו על הסחורה שיש בפנים, אבל לא כתוב. יש רק סדרות של מספרים, הנה תראה. היא הוציאה חבילה של כרטיסים שעל כול אחד מהם הייתה סדרה של מספרים. ניסיתי למצוא איזו שהיא תבנית במספרים, אבל לא הצלחתי. בקיצור אני חושבת שכדאי לנו ללכת ולשאול במקום, איפה שהם מקבלים את הקרטונים מה יש שם בפנים. עכשיו אווסי היה באמת מופתע. לתרחיש הזה הוא לא היה מוכן, זה מעולם לא עלה על דעתו להיכנס למקום אליו מגיעות החבילות ולחקור. מה לכל הרוחות הוא צריך ללכת לעבר ההוא של הנהר אם כבר נמצא בעבר הזה של הנהר, איפה הרווח השולי שלו בכל הסיפור הזה? מצד שני היה לו את החלום הזה לפעמיים בלילה, שבו הוא אביר שנלחם בטורים של קרטונים שסוגרים עליו מכול עבר מאיימים לבלוע אותו והוא מכה בהם עם המטאטא מנסה להרחיק אותם ללא הצלחה ורות שנמצאת על המרפסת, צועקת אליו, אווסי סליחה, אווסי… אז הוא מתעורר והכרה של אובדן עוטפת אותו. בסדר, הוא אמר. אנחנו נלך לשאול. באותו לילה הם עשו סקס סוער, רות חשה צעירה בעשרים שנה ואווסי שוב כבש את דיר בלטה. בבוקר הוא עלה לגג והביט מסביב. השמיים היו כחולים וההמולה הייתה בשיאה. משאיות הגיעו ופלטו חבילות קרטון ללא סוף. בערב הקרטונים יזרקו ריקות לרחוב והתפקיד שלו יהיה  לאסוף אותם לערמות בשביל המשאית. כול זה נראה לאווסי מוזר פתאום. האם אני מהרהר על אמנציפציה של עצמי, הוא שאל את עצמו בקול. אין לי שום תקדים בנושא, אז מהיכן זה עולה לכל השדים? הוא הסתובב וירד למטה לדירה, רות התהלכה עירומה, היא נראתה יפיפייה והוא חש  חמימות עוברת לו בגוף. אחד הדברים היפים באהבה זו הידיעה שכן, אין לך ספקות עם עצמך, המוחלט הוא האושר.   

הם אכלו ארוחת בוקר של פועלים. סלט ירקות, לבן וזיתים. זה היה יום רגיל למטה, צפצופים וצעקות ומשאיות שמגיעות ופורקות אינסוף קרטונים. לקראת הערב רות ואווסי ירדו למטה ועמדו מול הכניסה הצדדית. זו הייתה דלת ברזל פשוטה. בלי פעמון, בלי מצלמה, סתם דלת. היא אפילו לא הייתה נעולה. הם עברו בדלת לתוך חלל גדול עמוס ערמות של קרטונים ריקים מוכנים להשלכה. באחת הפינות היה שולחן סביבו ישבו שלושה גברים והעבירו שכטה. אחד מהם,  בחור צעיר חבוש משקפי שמש הבחין בהם. שלום חברים, הוא קרא לעברם, בואו קחו אחת לדרך, אווסי ורות התקרבו ואחד הבחורים הגיש להם את הסיגריה. אווסי לא ידע כיצד להגיב, הוא מעולם לא עישן סמים. אבל רות הושיטה את היד והיא לוקחת שאיפה עמוקה. החבר'ה מחייכים בהערכה. יופי של עבודה אתה עושה, אומר לאווסי אחד החבר'ה, המבוגר שבהם. גם את גברת, יפה מאד, לי קוראים ברוך. הם כולם לוחצים ידים. ברוך הוא המבוגר בחבורה, מאיר הוא זה שלא מוריד את המשקפים מהעיניים. העיניים הם המפתח לנשמה, הוא מסביר, אבל הטוסיק הוא חור המנעול. תראי לי קודם אותו ואז אני אתן לך את המפתח. רות פולטת את העשן לאט ומעבירה את הסיגריה לאווסי. הוא לוקח אותה, מביט לרגע, ואז לוקח שאיפה, נחנק קצת ומשתעל. מאיר מגיש לו בקבוק מים ואווסי לוגם. הוא לוקח עוד שאיפה ומחזיק אותה בריאות, פולט אותה לאט. מרגיש את הסם מתפשט לתוכו.

אחרי שעבר לו פרק הזמן המקובל וכולם הרגישו בנוח, ברוך התעניין לדעת מה הם רוצים. אווסי הרהר על זה. הוא מסטול עכשיו אז ככה שהכול אצלו בראש מתחיל לקבל כיוונים קצת אחרים. באמת סליחה, אנחנו לא רוצים להפריע לכם בעבודה אומרת רות, רק שאלה פשוטה, מה יש בקרטונים. זו הייתה שאלה מאד ברורה, ממוקדת. ברוך מישש את זיפיו. את נכנסת כאן לשיקולים של ההפקה, זה לא התפקיד שלנו להתעסק עם השיקולים של ההפקה, אני מציע שתדברי איתה והוא מצביע על בחורה נאה, שמופיעה מדדה על עקבים. יש לה שרוך תג על הצוואר, "הפקה" כתוב עליו וגם השם שלה: סרדין. מה קורה, הכול סבבה? סרדין לוחצת את היד לאווסי ומנשקת את רות על הלחי. מוכנים לעבודה? אווסי ראשו מסוחרר מעט, מתיישב על אחד הכיסאות. תגידי, הוא שואל, את יודעת אולי מה יש בקרטונים? סרדין מהרהרת לרגע ועונה. אתה רוצה שיהיה משהו בקרטונים? זה יעזור לך לעשות את התפקיד שלך טוב יותר אם יהיה משהו בתוך הקרטונים? אווסי מתבלבל. לא, את לא מבינה, לי זה לא משנה. אני עושה את העבודה שלי, אבל רצינו לדעת, אני ורות, לדעת רק לשם הידיעה. סרדין מניפה את ידה מסמנת לאווסי לעצור. על פניה מתפשטת הבעה קודרת. סליחה, היא אומרת, אתה זה אתה ורות זו רות. אני לא חושבת שהיחסים הפרטים שלכם צריכים להיות חלק מהשיקולים של ההפקה. היא פונה לרות, כול אחד מציב את הגבולות שלו לעצמו והיא מהנהנת בראשה בצורה רבת משמעות, שאינה משתמעת כלל. לאווסי לא היה מושג על מה היא מדברת, זה היה גדול עליו, הרבה מחוץ לגבולות המעטפת. הוא חשב שאולי כדאי לו לעבור מחשיבה סקטוריאלית לתפיסה אסטרטגית כוללת ומהמצב הזה להתייחס לכול הסיטואציה. הוא קם ומשך את רות הצידה ולחש לה באוזן: אני חייב לשאול אותך משהו, את בעניין של קשר רציני עם ילדים וכאלה או שאנחנו זורמים בסבבה? רות גיחכה בהפתעה שהתחלפה במבט רציני. אני כבר בת 60, עברתי שתי לידות וכריתת רחם. אווסי חיבק אותה. הם הסתובבו וחזרו לסרדין שרקעה ברגלה בחוסר סבלנות. אווסי שאל שוב: אנחנו רוצים לדעת מה התכלית של כול זה, זה הכול, תגידי לנו ונלך. סרדין עצמה עיניים, נשמה עמוק ופלטה את האוויר לאט. אפשר להירגע היא אמרה בשקט וגם סימנה תנועה מרגיעה בידיה, אז היא פתחה את עיניה וההבעה השלווה התחלפה כבמכת ברק לפרצוף סמוק ועיניים יורקות ברקים. היא צרחה: מה שאני צריכה מכם כרגע זה לבצע את התפקיד המחורבן שלכם ולשמור את השאלות למועד מאוחר יותר, ברור? סרדין עמדה שם זקופה, רוטטת כולה בזעם קדוש. אווסי נרתע לאחור בבהלה וחיפש מחסה אבל רות אמרה בקול קשה: לא! אנחנו רוצים לדעת. סרדין הגיבה מקצועית לחלוטין. היא הפנתה לרות את הגב, הלכה הצידה, מסתודדת לרגע עם הטלפון שלה וחוזרת בהבעת ניצחון. בהפקה לא מתרגשים ממך. את לא הראשונה שאנחנו פוגשים. אז הנה, אתם משוחררים מהתפקיד. ככה פשוט. מה את אומרת, מה אתה אומר?  ואז היא פרצה בבכי. מאיר ניגש אליה ומחבק אותה. נשמה, את ניסית לעשות את כול  מה שאת יכולה בשבילם, באמת. הוא הסתובב לאווסי. גבר.. ? אבל המילים נתקעו לו. סרדין התנערה מהחיבוק, ניגבה את הדמעות והזדקפה מחדש נוקשת במגפי העור הגבוהים שלה על הרצפה. בואו אחרי, היא פלטה באומץ, הסתובבה והחלה לפסוע לעבר דלת פלדה שחורה שנראתה לא שייכת. מעבר לה היה מסדרון מוזר, לא משם. הוא זהר באור כחלחל ונראה ללא סוף. סרדין עמדה אוחזת בדלת פתוחה ומצפה מאווסי ורות לעבור. אווסי ניגש וחצה את המפתן, רות אחריו והדלת מאחוריהם נטרקה.

הם מצאו עצמם ניצבים בחדר קטן וחמים. כיסאות עץ ישנים, ספה ושולחן נמוך ודלפק עם מחיצת זכוכית משורינת, מאחורי המחיצה ישב אדם שהביט בהם בחביבות. ברוכים הבאים, נשמע קול מתכתי בזמן שהוא בירך אותם דרך מערכת האינטרקום, שבו בבקשה. אנחנו רק נסגור מספר עניינים פרוצדורליים ואתם משוחררים. הם התיישבו מבולבלים. הפקיד נשען אחורה ונאנח. אז ככה, לפני שאתם עוזבים אותנו יש כמה ענייניים לסגור. דבר ראשון זה ענין הסודיות, אנחנו מצפים ממכם לשמור לעצמכם וכמובן לא לשוחח עם אף אחד על כל מה שראיתם, שמעתם, חשבתם וגם מה שכלל לא עלה על דעתכם במסגרת התפקיד, זה ברור? הוא הביט בהם ממתין לתשובה. רות החלה לענות לו, תשמע… אבל הוא עצר אותה וסימן ביד על מיקרופון. רות התקרבה למיקרופון ודיברה שוב: תשמע, אני מתנצלת על כל הבלגן, אבל אנחנו רק רצינו לשאול שאלה, ענין אותנו לדעת מה יש בקרטונים…הפקיד השמיע קול צחוק מעושה ואמר, רק לשאול שאלה. כן, זה מקורי, אבל אני לא אחראי למה שיש בקרטונים, לא ממש לא, תמצאו לכם פראייר אחר להאשים אותו. והפקיד שילב את ידיו על חזהו והביט בהם במבט הרבה פחות חביב. רות לא ויתרה, היא התקרבה שוב למיקרופון ואמרה: אני באמת מתנצלת, אבל אולי אתה יכול להפנות אותנו לגורם המוסמך בעניין? עכשיו הפקיד כבר נראה ונשמע כועס. אני הגורם המוסמך, ההחלטות בעניין הארגזים הם שלי ושלי בלבד, זה ברור? הוא גם הוסיף תנועה מאיימת עם האצבע למקרה והנימה המאיימת לא מילאה את תפקידה המרתיע ואז המשיך, לכולם תמיד יש שאלות והם מצפים מהגורם המוסמך שיהיו לו את התשובות. יש איזו מן פרדיגמה שקושרת בין שני התחומים האלה, סמכות מצד אחד ואחריות מצד שני, אבל אף אחד מהחכמולוגים לא עוצר רגע לפני שהוא רץ להאשים את הגורם המוסמך וחושב, אולי בעצם הוא לא אחראי? אולי מדובר באדם בינוני וחסר כישורים שמצא את עצמו מתוקף נסיבות שונות ומשונות בצומת של קבלת החלטות ואכן ביצע את המוטל עליו וקיבל החלטה. לבוא עכשיו ולטעון שההחלטה התבססה על שיקול דעת וידע מקדים היא נבזות אמיתית שגם מצביעה על חוסר הבנה מוחלט בתהליכי קבלת ההחלטות בחברה. הפקיד התנשם בכבדות, הוא הושיט את היד לכוס מים ולגם לגימה גדולה שגרמה לו להשתנק ולהשתעל. לאחר שהוא נרגע מעט הוא הביט על אווסי ואז שאל, תגידי לי, זקן, אתה אדם מסוכן? אווסי לא הבין את השאלה, מה? הפקיד שאל שוב, אני שואל אותך שוב, אתה אדם מסוכן? בהנחה ולא הייתה כאן מחיצת זכוכית משוריינת, מה הסיכוי שאתה היית קם וזורק עלי כיסא? אווסי לא היה צריך לחשוב הרבה על התשובה, אני מעולם לא הרמתי יד על אדם הוא אמר, מעולם לא. בבקשה, צהל הפקיד, אז למה לדעתך יש כאן מחיצה משוריינת, הוא הביט על אווסי שניסה לענות, אבל הפקיד עצר אותו, לא שאלתי אותך אז אל תענה לי. אני אגיד לך למה יש כאן מחיצה, בשביל ליצור ניכור. עכשיו הפקיד הביט בהם בהבעה מנצחת ממתין לראות את ההשפעה של דבריו, אבל רות ואווסי ישבו והביטו בו מבולבלים, אז הפקיד המשיך והסביר: המחיצה כאן על מנת ליצור תחושת ניכור ביני – נותן השירות, לבינכם – מקבלי השירות. היא המחשה פיזית למצב המנטלי שבו צריכים להיות שני הצדדים במערכת הדיאלקטית שבין נותן השירות למקבלו. בלעדי המחיצה, יתכן ואני הייתי מתפתה לראות בכם מה שאתם באמת, זוג אנשים מבוגרים שבסך הכול רוצים לקבל תשובה פשוטה לשאלה פשוטה. אבל אז, הפקיד קירב את פרצופו לזכוכית והנמיך את קולו ללחישה, אבל אז הייתי עושה לכם עוול, הייתי לוקח ממכם את התשובה שכבר יש לכם לשאלה. כן, אתם יודעים הכול, רק לא מאמינים שזה נכון.

רות הסתכלה עליו ואמרה: אין כלום בקרטונים. הפקיד צהל באושר, ברור שאין כלום בקרטונים, מה כבר יכול להיות בכמויות של קרטונים שנכנסים למקום מסוים אבל לא יוצא משם שום דבר? כלום, ממש כלום. אבל אתה ידעת את זה כבר, הוא הסתכל על אווסי במבט מוכיח. הפקיד שתה כוס מים ועכשיו הוא חש כאילו הוא שוב שולט בעניינים. כולם מצפים למשהו מיוחד, תשובות גדולות, אנרגיות קוסמיות. המחשבה שאין בעצם שום תשובה גדולה אלא מציאות יומיומית עלובה היא קשה מנשוא, אז אתם ממשיכים להאמין שאולי בכל זאת יש שם משהו אבל אתם לא רואים אותו, מפספסים.

רות התקוממה, אז למה? למה אתם מביאים את כל הקרטונים הריקים האלה שנים על גבי שנים לרחוב שלנו, כל הרעש והלכלוך, המשאיות שבאות ונתקעות שם ועובדי הזבל שקורעים את התחת עד מאוחר לפנות את הקרטונים וכל זה סתם. אבל הפקיד רק הסתכל עליה באדישות וענה, אני לא יודע, תצטרכי לדבר עם האחראי. רות קמה וזרקה את הכיסא שלה על מחיצת הזכוכית המשוריינת שאפילו לא רעדה מהמכה. עכשיו היא רתחה מזעם, תקשיב לי, אני מצטערת על האלימות, אבל אני רוצה לדעת מי כאן האחראי. הפקיד המשיך להסתכל עליה באדישות, מרגיש בטוח ומוגן. הוא הוציא מהמגרה שלט קטן, "הפסקת צהרים" תלה אותו על המחיצה מולם, שלף כריך, קילף את העטיפה והחל לאכול.

רות ואווסי קמו והלכו הביתה, בחוץ כבר החל לרדת הערב, הקרטונים מלאו את הרחוב ונהג משאית הזבל עמד שם עצבני וכועס. הפועלים שלו עמדו גם והסתכלו על הקרטונים באדישות, מסרבים להצעה של הנהג שאולי היום הם יאספו את הקרטונים, בטענה שזה לא באחריותם, הזקן צריך לטפל בזה ואם הוא לא ממלא את התפקיד שלו, אז שיחליפו אותו. הנהג שכבר הבין שהוא עומד לפספס גם את מהדורת החדשות המאוחרת, החליט שנמאס לו, הוא התקשר למוקד והודיע להם שאווסי גמור, איבד לגמרי את חוש האחריות שלו ואפילו לא טרח להגיע היום לעבודה, שישלחו מישהו אחר.