אמנם בהתחלה הייתה התנגדות לרעיון מצד אחד מיועצי השר לענייני, שטען שמעמדו של בן גוריון הוא תולדה של מיעוט באמצעי תקשורת וכתבים דעתניים, שבוודאי היו משפדים את הזקן מבוקר ועד ערב תוך תלונות נרגנות שלדעתם אפשר היה לעשות את זה מעט יותר בחכמה וחבל שלא התייעצו אתם קודם להכרזת המדינה, פירוק הפלמ"ח והפגזת אלטלנה. מן הסתם הם גם היו לועגים ומגחכים על עמידות הראש, התספורת ואת פולה הם היו דורשים להעלות על המוקד באשמת כישוף וניסיון הרעלה בעזרת הגוגל-מוגל. אולם למעט אותו יועץ השר לענייני, שכולם ידעו שהוא נודניק ורואה שחורות כמו הבוס שלו הרעיון דווקא מצא חן בעיני החברים, שעמוק בפנים חשו גם הם כמיהה עזה למנהיג חזק שיבוא יסיר מעליהם את הנטל וייקח אחריות על עסק הביש. בסופו של דבר הכריע את הכף הטענה שזה יהיה מעניין לראות איך בן גוריון מתמודד עם כל התסבוכת, שכולם הסכימו שיש לו זכות אבות עליה.

הם פנו בדיסקרטיות הראויה למכון ויצמן ולהפתעתם כי רבה התברר שכבר ניסו לעשות את זה פעם אחת. לפני שנה פחות או יותר, פנו למכון קבוצה של נושאי משרות ושומרי סוד וביקשו ממדעניו לעשות להם שיבוט של יצחק רבין. זה הצליח לא רע ויצא להם רבין במצב מצוין, אבל עוד לפני שהביאו אותו לבשלות מבצעית, הוא התעצבן וטען שהם כולם רוצחים מנוולים ורוצים להרוג אותו עוד פעם. אומנם עודדה אותו מעט הידיעה ששמעון פרס מת אבל כשהתברר לו שהוא הצליח להיבחר לנשיא המדינה הוא שוב התרגז והפעם כמו שרק גינג'ים יודעים וברח משם כשהוא מכריז שהטעות הכי גדולה שלו הייתה שהוא לא הקשיב ללאה והסכים לחזור מארה"ב אחרי מלחמת יום הכיפורים. יודעי הדבר היו מאוד מאוכזבים מזה שהם לא ידעו על זה אבל בעלי התפקידים טענו שזה שום דבר, את הדברים החשובים באמת הם יודעים. יודעי הדבר לא באמת קנו את ההסבר הזה, סך הכל הם יודעים דבר אחד או שנים על איך שמתנהלים העניינים, אבל מצד שני זה באמת היה שום דבר. כולם ידעו שרבין היה גינג'י שיכור ועצבני, בן גוריון הוא הדבר האמיתי והפעם הם בסוד העניינים.

הסתבר שעל מנת לשבט את בן גוריון המדענים נזקקו לפיסה מהשלד ולשם כך נשלחו שנים מטובי בחורינו לקבר שלי ובחשכת הליל הם חפרו והוציאו חתיכה מעצם הירך. כמובן שהדבר היה צריך להיעשות בסודיות גמורה, לכן הוחלט לשלוח יחד עם שני בחורינו גם גברת אחת שתשמש כמסווה לפעילותם ובמקרה שיתגלו הם יטענו להגנתם שבאו להסתודד בקבר בן גוריון. להודות על האמת, כאשר שמעתי על כך, זה נשמע לי מעט תמוהה. דבר ראשון למה פיסה מהירך? מאז ומעולם הייתה החשיבות שיוחסה לי פועל יוצא של עבודת הראש ואם כך מדוע לא להביא פיסה מהגולגולת. דבר שני שהיה בעיני מעט מוזר הוא כיצד כיצד יסבירו הבחורים הטובים את העובדה שהם שנים והגברת רק אחת? בכל אופן לאחר שהסתיימה הפעולה בהצלחה וללא תקלות פעלו המדענים במרץ רב והוציאו מתחת ידם את מה שתואר אחר כך באוזני כגרסה המשובטת הראשונה שלי. הם טענו שזה היה אב טיפוס לא מוצלח במיוחד והם נאלצו לאחר מספר בדיקות לחסל אותו, כלומר אותי ולהתחיל שוב מחדש. אין שום צורך לציין שהייתי מזועזע ומוכה תדהמה. מאוחר יותר הם סיפרו לי שהספקתי לומר מה! לפני שעולמי חשך עלי והתעלפתי. סה"כ הם בראו אותי ואז חיסלו שלוש פעמים, רק בפעם הרביעית יצא להם בן גוריון במצב שנראה היה להם מתאים. הידיעה הזו גרמה לי לצמרמורת קבועה בגב, צמרמורת שרק החריפה למשמע הידיעה הנוראית על גורלו של יצחק והניצחון של הרצח שאין לו תנחומין ושילומין. מה שהכנופיה הרוויזיוניסטית לא השיגה ברצח ארלוזרוב היא הצליחה בסופו של דבר להשיג בעזרת רציחתו של יצחק הטוב.

ברגעים הראשונים לתחייתי המחודשת חשתי את לבי פועם בחוזקה וגלים מתנשאים מעומק נשמתי, מציפים אותי בתחושת עוצמה אדירה ומשכרת שכמוה לא הרגשתי מאז אותו יום שבו ירדתי מהאוניה בנמל יפו. פקחתי את עיני והבטתי מסביב, אני בטוח לא בצריף. תחושת השיכרון התחלפה בטשטוש ובלבול, חשתי סחרחורת, החשכה סגרה עלי והתעלפתי. בפעם השנייה שפתחתי את העיניים מצאתי את עצמי בגינה, הפעם ההרגשה הייתה כמו יקיצה משנת צהרים עמוקה. השמש בערה בשמיים וציוץ הציפורים מילא את האוויר. ישבתי בכיסא גלגלים ועל ספסל לידי היה אדם שחייך אלי. אין דבר שאני מתעב יותר מצביעות אדיבה. מדוע אתה מחייך, שאלתי אותו. ברוך הבא הוא ענה לי והמשיך לחייך, התגעגענו אליך, חלמנו עליך, אפילו קראנו לשדה התעופה על שמך והנה אתה פה. האמת היא שגם ללא דבריו החנפנים, חשתי התרוממות רוח. רציתי לעמוד אבל הוא הניח יד על כתפי וביקש ממני להמשיך לשבת. אני צריך לספר לך משהו הוא אמר. אוי לא…

הבחור החייכן סיפר לי סיפור שנשמע כאילו נלקח מאגדות אלף לילה ולילה אבל בל נשכח, אני בכל זאת בן גוריון, זה שטען שבארץ ישראל מי שלא מאמין בניסים הוא לא מציאותי ובכלל, הכישרון שלי היה תמיד לחתוך דרך ענן הרגשות והאשליות ולראות את המציאות כמות שהיא. הבחור הצעיר המשיך ללהג ולפטפט ואילו אני שכבר הבנתי לאן הולכים פני הדברים ישבתי ופשוט נהניתי מחיי החדשים. הכל יהיה הפעם יותר טוב, יותר נעים ומעניין.

אבל הסתבר שקל זה כנראה לא יהיה. ההפקרות, האכזבה והיאוש השתלטו על הכל וחנקו את המדינה, זה לא היה עם אלא עדר. המפגש שלי עם העולם החדש הכה אותי בתדהמה ופליאה על הישגי המדע, שהתחלפה די מהר בהבנה שאין זו אלא ריצת אמוק לקראת התנוונות מוחלטת. כינסתי את הועד שלי לישיבה והנה הגיעו יהודי החצר שניסו להסביר לי עניינים פשוטים בעזרת תרשימים מסובכים. ישבו שם מומחים מקצועיים שידעו הכל על לא כלום ופילוסופים שידעו לא כלום על הכל וכולם עסקו בדרך זו או אחרת בניסיון לסחוב את העגלה לאן שמשרתיהם של הגבירים ציוו עליהם. זה היה המשגה הפלילי והאסון הכי גדול שבא על התנועה הציונית, הם איבדו את האדם שבפועל. ביקשתי, התחננתי ודרשתי מהם להתעשת פן נשב בגיהינום. דעו לכם שאנו מתקרבים אל הקצה, הכרזתי בקול, אבל זה לא עזר. לבסוף הפסקתי אותם ונשאתי נאום בן גוריוני אמיתי על כך ששום אשליה על תקציב ונדבה לא יעקרו מלבי את החרפה שאני מרגיש בהכנעה וההתפרסות בפני משרתיהם של בעלי הכסף והכוח. המאבק שלנו היה אז ונשאר גם היום בעיקר מאבק תרבותי ורוחני. עלינו לעמוד בפני לחץ תרבותי של שכנים גדולים ואדירים, מול טרור מוסרי בעזרת עמל מאבק וגבורה. לסיום אמרתי במלוא היכולת הרטורית המפורסמת שלי, "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים אלא במה יעשו היהודים, המבחן ההיסטורי העליון של ישראל הוא מבחן הרוח".

למחרת פתחתי את העיתונים מצפה למצוא דברי שבח והלל לדברי הנוקבים והמעוררים אך במקום זאת עסקו הכותרות בחוב שלי להסתדרות משנת 1927 בסך 1283,46 לירות מצריות שטרם שולם. רתחתי מזעם, אויבי הגלויים והנסתרים אינם נמים לרגע. כנופית ז'בוטינסקי הפרועה וצמאת הדם עושה יד אחת עם העיתונות הטמאה ושוקלי השקל למען הפצת רפש כנגדי על חוב אומלל שבכלל הוחלט בהצבעה שאין עלי להחזירו, חוליגנים. לו רק היה לצידי אייסר הקטן אז לא הייתי יושב כאן ספוג כולי מרירות אין סוף מהזוהמה והטומאה השוטפת סביבנו בעודה עקובה מדם רצח והיא מרימה ראש ומתנשאת למשול. הייתי מלא דאגה והרגשתי שהדברים חומקים משליטתי. אומנם הייתי בן גוריון בגופי אך לא בנשמתי. לו רק הייתה איתי פולה האהובה והתומכת, כולם היללו ושיבחו אותי על מעשי וההחלטות הנועזות, אבל בלעדי הידיעה שיש לי נקודת משען אחת יציבה, זה לא היה קורה. ארזתי את מעט חפצי וחמקתי משם דרומה אל המדבר ואיתי רק שנים מבחורינו הטובים ואתם אותה נערה המלווה למקרה וישאלו שאלות.

בלילה כאשר ישבנו יחדיו מסביב למדורה ניסיתי לעודד אותם לשיר שירי מולדת אבל הם צחקו ואמרו שלשירים האלה, מלאי הפאתוס, אידאולוגיה כוזבת ומילים מתות, אין יותר שום משמעות. הייתי המום מעט מיחסם של בני עם הספר, הנוער המוכשר, המחונן, רב הפעלים ואציל הרוח שלנו לשירה המרוממת שליוותה את תחייתו המחודשת של עם ישראל במולדתו ואני שתמיד הייתי קרוב לנוער זה וידעתי את ערכו מצאתי את עצמי ניצב חסר אונים ויכולת לנהל שיח אינטלקטואלי עם אלה שקוממיות ארצנו ועתידה כמדינה במשפחת העמים מונחת בידם. חשבתי אולי להציע להם לפצוח במחול הורה עליז אולם אז הבחנתי ששני טובי בחורינו פרשו להם הצידה והחלו מתגפפים כזוג אוהב. לפחות כוחם עדין במותניהם ולא חלפה לה רוח הרעות שכזאת מהפלמ"ח. קמתי ללכת והנערה ששמה היה ג'ונס, קמה והלכה אחרי. הגענו לחלקת הקבר של פולה ושלי. עמדתי שם מביט במצבות הדוממות, חושב מחשבות קודרות על עולם שהיה ואיננו עוד, כאשר לפתע משכה אותי ג'ונס והשכיבה אותי פרקדן על קברה של פולה והיא מעלי פורמת את מכנסי. באותה לילה התברר לי שישנם תחליפים לגוגל-מוגל ושעלתה השמש והעירה אותנו שוכבים עירומים על חלקת הקבר שלי, ידעתי מה אני צריך לעשות.

חזרנו לירושלים ומיד זימנתי אלי את ראשי מערכת הביטחון. הפקודות שלי היו פשוטות, עליכם לעצור מיד את כל בעלי התפקידים, נושאי המשרות, יודעי דבר וגם העיתונאים, להעמיס אותם ללא כבוד ובמעט אלימות על אוניה שתפליג ללב ים ואחריה אחת מספינות הטילים המשוכללות שלנו מוכנה לפקודה לפתוח באש ולשגר את הטיל הקדוש שיטביע אותה ואת מטענה העלוב במעמקים. כמו כן הוראתי על שיבוטו המידי של שמעון פרס. אחרי הכל די אהבתי אותו, הוא היה עסקן נמרץ ותוקפן, תככן וחתרן בלתי נלאה וגם אופורטוניסט באופן עוצר נשימה, בדיוק מה שאני זקוק לו כרגע. באופן לא מפתיע הם הצליחו לשבט אותו כבר על הפעם הראשונה. הסתבר ששמעון חשב על הכל והשאיר כמה תאים שלו מוקפאים למקרה והוא יאלץ שוב לקבל את דין התנועה ולתפוס את השלטון. הוא רק לא לקח בחשבון את האפשרות שגם אני אהיה שם, אבל אין למוד אכזבות כשמעון ידידינו, שאומנם קיבל את הדברים ברוב טובה, אך לכל מקרה סידרנו לו מנגנון אל-כשל. העם כולו שוב ישב מרותק והפעם לערב רב של מכשירים שונים ומשונים, כוסס ציפורנים וממתין לשמוע את דברי שיהפכו את עולמו וישנו את חייו באופן שלא ניתן לתאר ואני לא אכזבתי:

במדינת ישראל נפל העם היהודי. בה הושחתה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית. בא חי חיי שחיתות ואלימות, בה החריב נכסי רוח ומסורת לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את משחק המטקות .

לאחר שזכה בארצו, חלקה בצדק וחלקה בכוח הזרוע, בגד בכל אשר האמין, לא חדל מניצול ועושק כל גווי ואביון ושגעון גדלות, שהביאו לשעבוד עם אחר.

מלחמות הבלתי פוסקות עקרו ומחקו את טיבו המיוחד של העם היהודי, עיקמו וסילפו את דמותו, נטלו ממנו את חירות המחשבה והרוח ושיעבדו אותו למשיחי שקר וזדון .

שחיתות ותאוות הבצע הרסו כל חלקה טובה. מישורי החוף הפורים והעשירים בהררי חול הפכו לעיר אחת גדולה, צפופה וכעורה. מחצבות ואתרי אשפה מלאו את ההרים, היערות והפרדסים נחרבו ונעקרו עבור בניינים, עמקים מבורכים ורבי תנובה הפכו לכבישים מהירים וערבות הנגב שמרביתן היו שוממות, הפכו למוקד של עוני הזנחה ופשיעה.

אין ברצוננו להלך אימים אבל אנו מתחייבים בנפשותינו אם לא נעז לראות מציאות קשה ומרה כמות שהיא. מציאות זו מכאיבה ואכזרית והיא תהיה גם חמורה ופטאלית אם נסרב לראותה בעיניים פקוחות ולהתכונן לקראתה ככל יכולתנו.

יש לדעת, בן-אדם אינו יכול לשנות את מקום לידתו, אבל הוא לא מוכרח למות באותו מקום.

לפיכך התכנסנו, אנו חברי הדירקטוריון להכריז בזאת על ביטולה הרטרואקטיבי של מדינת ישראל לטובת הקמתו של סטארט-אפ בעל אותו שם, שהגיע אל האקזיט. 

העם הגיב בצהלות אושר ושמחה ויצא לרחובות לחגוג במסיבות שיכורים רועשות וקרבות סכינים שהסתיימו במספר הרוגים וכמה פצועים. למקומות שבהם הוונדליזם והשתוללות עברו את גבול הטעם הטוב שלחתי את הצבא שהרג במתפרעים והחזיר את הסדר. הרעיון היה לא פחות ממבריק, לכולם ברור שאנחנו מעולים בפיתוח אבל גרועים בניהול השוטף, לכן כל מה שהיה עלינו לעשות הוא לראות את המציאות לא בעיני האתמול, אלא מתוך תבונה והבנה של השינויים בעולמנו ובפועל זה אומר להפסיק ולהתייחס למדינה באמצעות אותה אידאולוגיה ציונית עבשה וחלולה שפג תוקפה ולעבור לחשיבה פרגמטית הרואה בה מוצר על המדף. חיפוש קונה היה ענין פשוט למדי ולמעשה הוא התדפק על דלתנו מזה זמן רב והפציץ אותנו בהצעות, הויכוח היחיד היה על המחיר. סגרנו עסקה לפיה בחר לו כל אזרח ישראלי מדינה שאליה הוא רוצה לעבור, שם הוא קיבל אזרחות פלוס סיוע בדיור, עבודה וגם מענק נדיב ביותר. בתמורה קיבלו הפלשתינאים את מדינת ישראל, למעט מובלעת יהודית שכללה את העיר ת"א, פיסה מגבעתיים והרצליה פיתוח. הבעלים החדשים ביקשו שנשאיר כמה אנשים לחפיפה והבטיחו לתגמל אותם בהתאם, לא הייתה לי בעיה עם זה. נקודה חשובה נוספת הייתה ארסנל הנשק הגרעיני של מדינת ישראל, שמתוקף ההסכם נשאר בידי אנשי המובלעת היהודית, מאוחסן בבונקרים של הקריה ובמספר צוללות שנעו חרש בעומק הים. הסכמים זה דבר יפה, אבל הזיכרון ההיסטורי לימד אותנו שבלי יכולת אכיפה הם חסרי ערך עוד לפני שיבשה הדיו.

הניצחון היה אדיר. עם ישראל זכה בהישג מהמעלה הראשונה, שהותיר את העולם פעור פה, חיזק את המיתוג שלנו כאור לגוים והשאיר אותנו עם חבילות של מזומנים. אומנם איבדנו את תמיכת הנוצרים האוונגליסטים, אבל מי צריך אותם כשכל השאר מעריצים אותך. סביר להניח שהפרסום  החיובי ידחה בכמה שנים את התשוקה של בעלי בריתנו לחסל אותנו ועד שזה יקרה אפשר יהיה לשבת ולצפות מרחוק  איך כל המשוגעים במזה"ת הורגים אחד את השני ולא להאמין איך יצאנו משם בזמן.

סוף

נ.ב

שכחתי לספר לכם איך נגמר העניין עם כל העצורים על האוניה שבלב ים. מאד התחשק לי להטביע אותם במצולות, אבל בסופו של דבר ידעתי שאני אזדקק להם כי השחיתות היא השמן בגלגלי השלטון ולגבי העיתונאים ובכן למעט מספר קטן של עיתונאים אמיצים שעדין נבחו אבל אף אחד לא באמת הקשיב להם, כל השאר יללו כפודלים. אז אחרי מספר ימים של חינוך מחדש בלב ים החזרתי אותם הביתה עיפים, רעבים ובעיקר צייתנים.

ועוד משהו, אחרי שהכל בא על סיומו המוצלח ואחרון האזרחים לשעבר מצא את מקומו במולדתו החדשה,  ג'ונס ואני טסנו לטיול בעולם. התחנה הראשונה שלנו הייתה ניו-יורק שם התקבלתי בכבוד מלכים שעוד לא נראה כמוהו. באחד הלילות בעוד אני וג'ונס מהלכים לנו בניחותא באחד מרחובות הוילג, נתקלנו לפתע בדמות מוכרת שרועה שיכורה ברחוב. יצחק! קראתי בקול, יצחק! כאב לי לראות אותו זרוק ככה ברחוב. לקחנו אותו איתנו למלון ועשינו לו מקלחת. הוא מלמל חצאי משפטים לא ברורים על פרופלורים מסתובבים ובוגדים ארורים. שלחתי אותו לגמילה באחד המכונים הטובים באמריקה אבל הוא ברח משם ולא שמעתי ממנו יותר.

ג'ונס ואני המשכנו לטייל בעולם, עד שיום אחד, בסידני אוסטרליה, כשיצאתי לבדי לחנות בפינה להביא ניירות גלגול, שיבוט של בגין ירה עלי כדור שפגע בי פגיעה אנושה. הוא התקרב ונעמד מעלי מביט בי גוסס, שוב מכרת אותנו, בוגד. ניסיתי לענות לו אבל לא הצלחתי להשמיע קול. בגין התכופף וקירב את האוזן שלו, לחשתי לו "חוליגן" ונפחתי את נשמתי. בגין התרומם ונכנס למרצדס שחורה שמיד הסתלקה משם בחריקת צמיגים. ז'בוטינסקי שישב ליד הגה שאל: הוא אמר משהו? ובגין ענה לו: שום דבר חשוב.

בפרק הבא בעלילות גיבורי עם ישראל:

"הרוויזיוניסטים מכים שנית" פרק מסעיר שיתאר את עלילות בגין וז'בוטיסנקי וניסיונם להקים מחדש את כנופית הרווזיוניסטים, מעשה שיוביל אותנו לאפיזודה השלישית ושמה "שובו של רבין" ובה מופיע רבין ונוקם את נקמתו האלימה.