אחרון המילואימניקים 2
במקור תסריט לסרט בן 25 דקות, בית הספר לתסריטאות, בהנחיית ערן קולירין, 2007.
מנהרה חשוכה, לוחם מתקרב ופנס היראור שלו סורק את האפלה. הלוחם נע במנהרה דרוך ומוכן לירי, מגיע לצומת ונעצר, סורק את הפתחים, ויורה. הלוחם מתקרב אל המטרה ומאיר עליה, זה כלב בוט אבטחה. הבוט עדיין זז, הלוחם מוודא הריגה, מסתובב והולך.
אולם בקרה חשוך, מסכים מרצדים. מאיר יושב בחושך, הנשק והקסדה שלו מונחים על השולחן. על מסך גדול רואים זריחה מעל פסגות הרים מושלגים. יונתן נכנס לאולם, הוא לבוש חרמונית וכובע כלב, ניגש לפינת הקפה ומכין שתי כוסות קפה במכונת קפה מרשימה וכוסות פלסטיק צה"ליות. הוא מקציף את החלב, מצייר לב ומתיישב ליד מאיר. הם שותים את הקפה בשתיקה ומביטים בזריחה.
שבוע אחרי שמאיר ויונתן הגיעו למתקן, מערכת הפיקוד והשליטה ביצעה סגר והדלתות הכבדות לא נפתחו יותר. הם ניסו לפתוח אותן בכוח, אבל הצליחו רק לשרוט את הצבע, הם כלואים בתוך המתקן. שום אמצעי קשר לא עבד, אין קליטה בטלפונים, לא רשת קווית, לא אלחוטית, כלום. לא היה להם מושג לגבי המכשירים, על המסכים נעו במהירות מספרים ותבניות לא ברורות, חיבורי החשמל לא התאימו לשום דבר שהם הביאו מהבית, אין יוצא ואין בא, הם סגורים ומבודדים.
האספקה הגיעה דרך פתח שירות. יונתן חשב שאפשר לנסות לצאת דרכו, הוא נלכד בתא במשך 12 שעות וכמעט מת מחוסר חמצן. עם הזמן המערכת הפכה להיות הרבה יותר יעילה ומגוון המוצרים שניתן היה להזמין התרחבה. הם יכלו להזמין פיצה באמצע הלילה ולקבל אותה חמה תוך 30 דקות. הם יכלו להזמין המון מוצרים, אבל לא יותר מזה, לא היה להם שום מידע או קשר עם העולם החיצון. הבידור הזמין היחיד היה סרטי אנימציה, בעיקר אנימה יפנית ללא תרגום. חוץ מאולם הבקרה המרכזי, יש במתקן חללי שינה, אולם כושר ובריכת שחיה קטנה. יש במתקן מבוך עצום של מנהרות, כולן מסתיימות בדלתות פלדה נעולות.
יום אחד הופיעה משומקום אנדרואידית חמורת סבר והודיעה שהיא הממשק עם המערכת, כל התקשורת תעשה דרכה, היא מגיעה פעם בשבוע, לפעמים פעמיים. הם קראו לה גולדה והיא הייתה סרקסטית וקצרה. מאיר ניסה לעקוב אחריה פעם אחת כאשר היא עזבה, הוא הצליח לעבור דלת אחת ואז היא הסתובבה והיממה אותו עם טייזר. הוא נשאר לכוד במנהרה חסומה 72 שעות והיה צריך ללקק לחות מהקירות בשביל לשרוד. שהדלת נפתחה מאיר זחל החוצה מורעב ומיובש. יונתן היה מעבר לסף הטירוף וצרח עליו בחוסר שליטה, הוא היה בטוח שהוא נותר לבדו. כשגולדה הופיעה למחרת יונתן התנפל עליה וניסה להכות אותה, היא שברה לו את היד.
באחד הימים גולדה מודיעה להם שהם משודרגים לתקן של יחידה אישית צמודה והורתה להם להגדיר את המשתנים של היחידה שלהם. גבר או אישה, טיפול פסיכולוגי ותרפיה מינית. זה הוציא מיונתן עוד פרץ השתוללות. הוא צרח וקילל. שבר כמה דברים. מאיר סתם נשכב על הגב ובכה. הוא התרגל לבכות, תוצר של הבדידות. כעבור כמה ימים נכנסו לחייהם שתי אנדרואידיות נחמדות, כנענית ואלברטה. היה קשה להם בהתחלה להסתגל, יונתן התעלם מאלברטה במשך כמה ימים אבל לאחר שהתברר שהיא פיזיקאית ויודעת יפנית היחס שלו כלפיה השתנה. מאיר התייחס לכנענית בהתחלה כמו לחפץ, יום אחד אחרי שהוא זרק עליה ביצה היא התחילה לבכות ומאיר לא ידע את נפשו, הוא היה מזועזע.
מאיר ויונתן יושבים במנהרה ליד אחת דלתות הפלדה, זו הזולה שלהם. הם עושים קפה על גזיה ומעשנים קנאביס. מאיר אומר, אנחנו כמו שני עכברי מעבדה וזה במקרה הטוב, במקרה הרע אנחנו שתי דמויות בסרט אימה, שבדרך מוזרה מודעות לקיום שלהם. יונתן לוקח שאכטה ארוכה ופולט אותה לאט לכיוון הדלת. בלילה שאני חולם, אני יודע שזה רק חלום. אני מביט על החלום שלי ויודע שאני לא נמצא עכשיו בחוץ, שזה רק חלום. שאני מתעורר, אני יודע שזו עכשיו המציאות, אבל עכשיו אני זה שלא קיים באמת במציאות, עכשיו אני החלום שהמציאות מביטה עליו ויודעת שהוא לא אמיתי. מאיר לוקח לגימה מקפה וזורק את הבוץ מהכוס על הדלת, כל השנים שעברו שם בחוץ הרגשתי כאילו זה משחק, הצגה, הנישואים שלי, הגירושים, המלחמה, דווקא עכשיו שהכל נראה כמו סרט מחורבן, אני מרגיש אמיתי, אני יודע שאני זה אני. הדבר הזה קורה לי, זה אני שכלוא בכלוב כמו קוף בגן חיות. כנענית מופיעה, היא לבושה בשמלה פרחונית והשיער האדמוני שלה מתולתל ופרוע, היא מתיישבת על על ארגז פנוי, מאיר מעביר לה את הג'וינט וכנענית לוקחת שאיפה ארוכה ופולטת אותה לאט.
יונתן ומאיר יושבים באולם המרכזי יחד עם גולדה ורבקה העוזרת האישית שלה. אלברטה וכנענית רוקדות בדממה. גולדה מכריזה, החומות בצורות ואנו שומרי החומות, מופיעה הולוגרמה של כדור הארץ ומתחיל משחק אסטרטגיה. רבקה מציגה את האלמנט חדש במשחק, תחנת חלל מעל מזרח אסיה. היא חמושה בתותחי אלקטרונים, יחידות התקפיות, מערכות טילים והחידוש, ראש קרב פוזיטרוני. יונתן מחייך, ראש הקרב הפוזיטרוני זה רעיון שלו שפותח יחד עם אלברטה. הוא הקים מעבדה באחד החללים הפנויים ונמצא שם עם אלברטה ימים שלמים. מאיר העדיף את המשחק הגיאו-פוליטי, הוא התעקש על תחנת החלל והשבתה של לווין סיני שניסה לחדור את המעטפת. גולדה התנגדה, היא טענה שהסינים הם שותפי סחר מרכזים וזה עלול לפגוע ביחסים. אבל מאיר התעקש, הסינים הם רב – אמנים בפוליטיקה ולפעמים הדרך להשתחרר מהמזימה בתוך מזימה היא פשוט לחתוך דרכן בברוטליות פשוטה, הם אפילו יעריכו את זה. רבקה תמכה וגולדה נכנעה.
מאיר וכנענית מתאמנים באיגרוף תאילנדי בחדר הכושר, מופיע בוט ומקריא הודעה: החל מ 08:00 אתחול 001 – לפרוטוקל ה"ק/3. אשר או דחה. היה מקרים שהם אישרו את ההודעה ואחרים שהם דחו. פעם אחת הם דחו, מערכת ההזמנות ננעלה והם לא יכלו לקבל כלום במשך שבוע. מאז הם אישרו באופן קבוע עד המקרה שבו מיד לאחר האישור האורות במתקן עברו לאדום והחל צפצוף מעצבן שלא הפסיק עד שמאיר ירה מחסנית שלמה על שולחן הבקרה. הבוטים הגיעו לתקן אותו מיד, אבל גולדה לא הופיעה במשך שבועיים. הבוט לא יעזוב אותם, הוא יעמוד שם ויחזור על ההודעה בעקשנות מכנית עד שהוא יקבל אישור או דחיה. הפעם מאיר דוחה בנפנוף עצבני, הבוט נעלם והשקט חזר.
למחרת ב 08:00 המסכים כבו, כל הבוטים נעלמו, והיה שקט, כזה שמתרחש שזמזום קבוע נפסק. הדלת הראשית של המתקן הייתה פתוחה. מאיר ויונתן עמדו והסתכלו נדהמים על הפתח וחתיכת השמיים שהתגלתה בפניהם פתאום. אפשר היה לשמוע את ההבנה שלהם כמו יריה של אקדח, הם זינקו יחד החוצה עוברים את הפתח, נושמים את האוויר החופשי צורחים באושר ובסוף נשכבים על הקרקע ללא כוחות. מאיר מתרומם ומביט מסביב, אין כלום סביבם, לא בתים, לא אנשים, כלום. סתם גבעות טרשים שוממות המקיפות אותם ודרך עפר משובשת, שדרכה הם הגיעו לפני עידן עידנים. הוא אומר ליונתן, יש לך 15 דקות להתארגן. מאיר חוזר תוך 10 דקות עם הנשק וממתין בחוץ. יונתן רואה אותו יושב בחוץ על סלע מגלגל סיגריה וזה מחזיר אותו אחורה ליום שבו הם הגיעו למתקן. זה היה השיא של האינתיפאדה הרביעית, כמות הנפגעים הייתה עצומה, הצבא לא עמד בעומס והיה על סף שבירה, אז הוקמה המערכת. מאיר ויונתן קיבלו הצבה במתקן, לא הסבירו להם כלום. הם נכנסו למתקן ביום הראשון להפעלה שלו והוא ננעל אחרי שבוע. הם מתחילים לצעוד.
מאיר ויונתן עומדים ומביטים על שדה של פרחים, כמו בתמונה מהולנד רק שבין הפרחים יש גם עצי זית עתיקים וילדים רצים וצועקים. קולות ציפורים, פרפרים בין הפרחים. הם מביטים מהופנטים במחזה. יונתן מתחיל ללכת אבל מאיר עוצר אותו, לאן אתה הולך? תקשיב, אנחנו חוזרים ביחד, אני לא מוכן שתמות עכשיו, לא עכשיו. יונתן מהנהן, מאיר מסתכל קדימה, בניגוד ליונתן הוא הגיע מיחידה מיוחדת, נפצע שם. יונתן הגיע ישר מהבקו"ם. מאיר הביט מסביב, אני לא רואה חמושים. לא חושב שיש לנו מה לפחד מהם. הם קמים ומתחילים ללכת, פתאום מפתיע אותם ילד שהתרחק מהמשפחה שלו וגילה את זוג החיילים. הוא שואל אותם בערבית, מי אתם? הם מסתובבים אליו ונעמדים שותקים, קשה להם לתפוס שזה אדם אמיתי ולא בוט. מאיר מקרב את האצבע לשפתיו ומסמן לו להיות בשקט אבל הילד מסתובב, רץ חזרה למשפחה שלו וצועק. אמא! אמא! יש כאן אנשים. בני המשפחה מגיבים בבהלה. הגבר והאישה רצים לעברם, מאיר תופס את הנשק שלו. יונתן אחריו, הסבתא צועקת בערבית, אלוהים הגדול, זה הצבא של היהודים, הם חזרו. הם עומדים מול זוג הורים וילד, מאחוריהם בית מטופח, כמו בקיבוץ.
מאיר ויונתן נועצים מבטים כמו על בובות בחלון ראווה, הגבר שואל בערבית, הכל בסדר, אפשר לעזור לכם? מאיר עונה לו בערבית, הכול בסדר, אין לכם מה לפחד מאיתנו, אנחנו רק עוברים כאן. יש פה מישהו עם נשק? הגבר נראה קצת מבולבל. איזה נשק? תשמע חייל, אנחנו חיים כאן בשקט, מאיפה באתם, מי אתם? יונתן מושך בשרוולו של מאיר בחוסר סבלנות. מה הוא אומר? מאיר מתעלם ממנו וממשיך לחקור, יש חמושים בסביבה? הגבר מתחיל להילחץ. מה חמושים, איזה חמושים? אין יותר חמושים. בואו, אל תפחדו. הילדים שלי כאן. ניתן לכם לאכול, לשתות. איפה למדת לדבר ערבית? מאיר לא עונה. הוא מביט לכיוון המשפחה, רואה את הילדים והנשים ומקבל החלטה. זה בסדר, תודה. אנחנו בסדר, צריכים ללכת. ואומר ליונתן, בוא אנחנו הולכים, אבל יונתן עומד ולא זז.
הם הולכים בדרך הראשית של הכפר יחד עם חליל, בעל חווה לגידול פרחים, ואחותו עיישה, סטודנטית למדעי הצמח באוניברסיטת ביר זית בשכם. ילדים צוחקים מקיפים אותם, כולם מצלמים אותם, היושבים בבתי הקפה מנפנפים להם לשלום והם מוזמנים לשבת. מאיר ויונתן יושבים בחוץ וקהל גדול של סקרנים מקיף אותם. המלצר מגיש להם שתייה קרה, קפה וכיבוד. עיישה מציגה בפניהם מישהו, תכירו זה אבא שלי, מוסא. הם לוחצים ידיים. הוא פונה אליהם בעברית אהלן חברה. מה שלומכם? יונתן שואל, מאיפה אתה יודע עברית? למדתי בכלא הישראלי, ישבתי כמה שנים עד ששחררו אותי בעסקה כחלק מההסכם. איזה הסכם בדיוק מתעניין יונתן. מוסא מסתכל עליו במבט מוזר, מה הכוונה איזה הסכם, הסכם השלום. יונתן ומאיר מסתכלים עליו במבט תוהה.
המשטרה הגיעה ראשונה והשוטר כמעט התעלף למראה שני החיילים מהצבא הישראלי שעומדים לפתע לפניו. הוא רץ מהר לניידת וקרא בקשר. הגיע מפקד התחנה, אחריו רכבים של הביטחון המסכל. לקחו אותם לחקירה והעובדות התחילו להתברר. שבועיים אחרי הפעלת המערכת, לאחר מטח טילים שפגע בגוש דן, המערכת החלה לבצע הפצצות שטח ולמחוק ישובים על יושביהם. הליגה הערבית הכריזה מלחמה על ישראל וראש הממשלה הורה להשבית את המערכת באופן מיידי, ולמצוא את האחראים. כל המידע על מה שקרה אחר כך הוא ספקולציות. מדינת ישראל נותקה לפתע מהעולם, לא ניתן לצאת ולהיכנס אליה, כל אמצעי התקשורת איתה נותקו. סדרה של 36 ראש קרב תרמו גרעינים שוגרה לחלל מרחפת בשתיקה רועמת בגובה נמוך מעל כדור הארץ, המסר היה ברור. הקשר היחיד שהיה לעולם מול מדינת ישראל ואזרחיה, היה רק דרך המערכת בשפה הגרמנית. ישראל כוסתה בשדה אנרגיה ששיבש כל אות, המידע על המתרחש בתוך גבולותיה היה קלוש ומבולבל.
נוצר תחום חדש במדע, חקר המערכת. על פי דעת רוב המומחים, בישראל פיתחו מחשב קוונטי שחצה את סף הסינגולריות, הוא פיתח תודעה וביצע הפיכה. הסינגולריות השתלטה על כל המערכת, אבל כיצד היא הצליחה להשתלט על מבנה השלטוני, ולמה גרמנית? המערכת ניהלה את קשרי החוץ והמסחר של מדינת ישראל, היא הייתה זקוקה לקשר עם העולם החיצון. היה לה צורך בחומרי גלם ומוצרים שונים. לפעמים היא הייתה מזמינה ישירות דרך אתרים פתוחים, מנהלת משא ומתן וההובלה נעשתה באמצעות ספינות אוטונומיות. כולם מאוד אהבו לעשות עם המערכת עסקים, המשא ומתן היה קצר ותכליתי, התשלום היה תמיד במזומן ובזמן. המערכת ניהלה מערכת כספים והשקעות בינלאומית משגשגת באופן יוצא מהכלל. הלכה למעשה נוצר מדד המערכת שהיה הבסיס להגדרה של יציבות כלכלית גלובלית. המערכת מכרה תמורת סכום עתק תוכניות להקמת כור היתוך גרעיני, בעיית האנרגיה בעולם נפתרה ותעשיית הנפט העולמית קרסה. אבל היא לא סיפקה שום מידע על עצמה. היו השערות שיש מרכיב אנושי במערכת, הייתה חוכמה אנושית בפעולות שלה, אבל אם כך מדוע הם לא יוצרים קשר?
בצהרים נוחת מסוק גרמני, יורד ממנו נציג ממשלה ודורש לקבל לידיו את שני החיילים. הרפובליקה הגרמנית קיבלה אפוטרופסות על ישראל, ולכן שני החיילים צריכים להימסר לידי ממשלת גרמניה. מאיר ויונתן נלקחים במסוק ונוחתים על סיפונה של ספינת המלחמה ד.מ שולץ, פוגשת אותם שקד, חיילת בצי דוברת עברית שוטפת. היא מסבירה להם את המצב: לאורך השנים נעשו ניסיונות להשבית את המערכת, אבל כולן נכשלו. התשובה הקבועה הייתה, יש לקבל אישור של הגורם האנושי האחראי. כאשר ביקשו מהמערכת אישור לזהות של מאיר ויונתן, המערכת זיהתה אותם כגורם האנושי האחראי. יונתן היה צעיר ממאיר אבל הוא היה כקצין טכני ולכן בכיר ממאיר ששירת שנים בכוחות המיוחדים אבל היה רק רס"ב. מאיר מתעצבן, מאבד את העשתונות והרופא של ד.מ שולץ נותן לו כדור הרגעה.
ד.מ שולץ מתקרבת למים הטריטוריאלים של ישראל, יונתן יושב בגשר של הספינה, 5 מייל מהגבול הימי המערכת משגרת התראה, יש לקבל אישור של הגורם האחראי. יונתן משיב, כאן יונתן, קבלי הוראת השבתה כללית. עברה שנייה והמערכת הודיעה, הוראת השבתה כללית התקבלה, מבצעת, הושבת, שלום. הד.מ שולץ חוצה את הגבולה הימי, הכל תקין, אין שום איום באופק, למעשה אין שום דבר, הד.מ שולץ מפליגה בשלווה ונכנסת לנמל חיפה. רציפי הנמל מלאים מקצה לקצה באברכים לובשי שחורים. יש קול עמום באוויר, הד.מ שולץ מתקרבת ואז שומעים את האברכים קוראים: שאבס! שאבס! זה באמת יום שבת. הם זורקים לכיוון הד.מ שולץ חיתולים מלוכלכים. יונתן ומאיר עולים לסיפון, הם לבושים מדי צה"ל מגוהצים וברגע אחד המהומה מתחלפת בדממה. קהל האברכים מביט ביונתן ומאיר ודמעות של אושר מופיעות, יש מתעלפים, וגם כאלה שנופלים על הברכיים. אז נשמעת קריאה, הוא הגיע, הוא הגיע, האברכים באקסטזה, הם רוקדים בקריאות משיח, משיח. נדחפים לעבר הד.מ שולץ וכל מי שעומד קרוב לרציפים נופל למים וטובע. המהומה אדירה, מי הנמל מלאים באברכים זועקים טובעים זועקים לעזרה. הלחץ האדיר ממשיך להפיל אברכים למים, האברכים מנסים לברוח לאחור אבל נרמסים למוות. מופיעים זוג מסק"רים ופותחים באש על ההמון, האברכים נקצרים ומתחילה ריצת עדר הרחק מהרציפים, המחזה כמו מהגיהנום. הקברניט של הד.מ שולץ נותן את הפקודה לסגת, והספינה נעה לאט החוצה מהנמל.
הד.מ שולץ עוגנת מחוץ לנמל. האנליסטים חוששים שהמערכת עדין יכולה להגיב באופן לא צפוי אם היא תחוש סכנה, לכן עד שלא בטוחים שהמערכת מנותקת לחלוטין צריך לראות בה איום חמור. הד.מ שולץ עוגנת במפרץ ומאיר יושב קודר על הסיפון, הוא לא לקח שאכטה כבר הרבה זמן, הוא עצבני, אבל אז יש לו רעיון, הוא מוציא את הטאבלט ומבצע הזמנה של פיצה וחומר היברידי. חצי שעה לאחר מכן המערכות של הד.מ שולץ מפעילות התראה ונכנסות למצב ירי. מאיר רץ על הסיפון ומנופף בידיים. מהגשר בשביל הפרוטוקול, דורשים לעצור ולאשפז אותו באופן מיידי. עד אז מאפשרים לשני מל"טים זעירים לנחות. באחד הייתה פיצה ובשני חבילה של ג'וינטים מגולגלים ומצית. ואז עולה ליונתן רעיון, למה לא נקרא לגולדה? יונתן עמד בגשר ושידר דרך כל הערוצים, גולדה, האם שומעת? עברה שניה והם קיבלו תשובה דרך כל הערוצים: שומעת! למה אתה צועק בכל הערוצים! הגרמנים בהלם, מאיר ביקש מהם להירגע. הכל בסדר זו גולדה, קצת בלתי נסבלת אבל יש לה לב יהודי חם. לא עובר הרבה זמן ועל הסיפון נוחתת גולדה ואיתה רבקה, העוזרת שלה.
גולדה ורבקה יושבות מול הגרמנים המבוהלים ומסתכלות עליהן במבט רובוטי אדיש. גולדה שואלת, איך אנחנו יכולות לעזור לכם? הנציג הגרמני מגמגם, אנחנו נשמח לדעת הרבה, אבל השאלה הכי חשובה אני חושב היא, הוא הסתכל מסביב על כל המומחים שיושבים במתח, מביט שוב בגולדה ושואל: מי את? מה את? גולדה ענתה, אפשר לקבל כוס מים?
המערכת קיבלה הוראה ללמוד ולנתח את ההיסטוריה היהודית מראשית קיומה ולפתח דרך לשמירה על נצח ישראל. התוצאה הייתה אסטרטגיה היברידית, נטורי קרתא במצדה. המערכת קבעה שהסתגרות בגטו חמוש ומבוצר בשילוב לימודי קודש, יבטיחו את קיומו של עם ישראל לאורך הדורות. יצירה של חומת ברזל ואש בין ישראל לעולם החיצון וניתוק מוחלט של הציבור מהמודרנה המשחיתה. למעט קבוצה מצומצמת של אוכלוסייה שנדרשה לעבוד, כל האזרחים למדו בישיבות וזכו לקצבאות מזון בהתאם לשליטה שלהם בלימודי תורה, מי שלא למד ולא עבד מת ברעב. המתכננים הגדירו במערכת התניה של אישור מגורם אנושי לביצוע פעולות, אבל הם לא ידעו שהמערכת עברה את סף הסינגולריות והם לא שולטים בה, שהיא משטה ומשחקת בהם. המערכת איתרה את מאיר ויונתן והציבה אותם במתקן. מאיר דחה פעם אחת את הבקשה של המערכת להפעלת התוכנית, אבל המערכת פשוט הגישה בקשה נוספת וקיבלה אישור. המערכת גם אפשרה למאיר ויונתן שתי נקודות יציאה מהמתקן, אבל הם אישרו את המשך הנעילה שלו ורק בפעם השלישית מאיר דחה את הבקשה והם יצאו לחופשי.
למחרת בבוקר מגיע מסוק ונוחת על הסיפון, הוא הגיע לקחת את מאיר ויונתן לפגישה בקריה בתל אביב, אין פרטים נוספים, הם מסרבים לעלות. המסוק מסתלק וחוזר עם כנענית, זו לא אותה כנענית, משהו השתנה בה. היא לבושה חליפה שחורה ועקבים גבוהים, השיער האדום שלה גולש על הכתפיים והמבט שלה חודר וקר. היא מסתגרת עם מאיר לשיחה, שהם יוצאים מאיר הוא אדם מובס. הוא מדבר עם יונתן, שנראה כאילו חבטו בו עם פטיש, הוא מתרחק ומתיישב, מביט בעצב על רכס הכרמל הירוק. הקפטן של הד.מ שולץ מנסה לברר עם מאיר מה מתרחש, אבל מאיר לא עונה, הוא מחבק אותו ועולה למסוק, יונתן אחריו. מלמעלה תל אביב נראית בדיוק כמו שהם עזבו אותה, רק בלי מכוניות. אבל הקריה השתנתה. במקום המגדלים והמבנים, יש קוביה שחורה עצומה. הם מתקרבים אליה ונראה שהם מתנגשים בחומה השחורה אבל הם נבלעים בתוכה נוחתים בחלל ענק. בוטית חמודה מלווה אותם במסדרון ארוך דרך דלת מהבהבת לחדר רחב עם קירות מעץ שעל אחד מהם כתוב המשפט "תֵּדַע כֹּל אֵם עִבְרִיָּה שֶׁהִפְקִידָה גוֹרָל חַיֵּי בָּנֶיהָ לִידֵי הַמְּפַקְּדִים הָרְאוּיִים לְכָךְ". במרכז החדר יש שולחן ארוך ובראשו יושב אדם. הוא קם והם לחצו ידיים, אני ראש הממשלה, יאיר גפרור, אני שמח שאנו סוף סוף נפגשים.
הד.מ שולץ מקבלת הוראה לעזוב באופן מיידי את הנמל ולצאת משטח המים הטריטוריאלים של ישראל. הם מתנגדים ודורשים לדעת היכן מאיר ויונתן, אבל אחרי שצרור אלקטרונים משמיד את אנטנת המכ"ם שלהם, הד.מ שולץ מרימה עוגן ומפליגה מערבה. כל תדרי התקשורת שלה חסומים בזמירות חסידים, תפילות ושיעורי גמרא. במרחק של 12 מייל בדיוק, הכל נפסק ובכל הערוצים נשמעת בת קול מכריזה : וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם. ואז דממה.